מי חשב שיש בישראל כל כך הרבה מלונות וצימרים עם בריכות פרטיות? חדר עם בריכה, איזה דבר משונה שלא ידענו שאנחנו צריכים ועכשיו לא נוכל לנפוש בלעדיו. אנחנו, אזרחי מדינה בלי מים, עם ישראל מתייבשת ורננה רז והקו האדום בכנרת, פתאום לא מסוגלים להעלות על דעתנו חופשה בלי מאגר פרטי של עשרות קוב מים. להשתכשך בבריכה יחד עם אנשים נוספים? מה זה, תת תנאים, באנו לחופשה לא ל"הישרדות".
לחו"ל כבר לא נטוס הקיץ, רובנו. אבל מי שחשב שנפטרנו מאחד מגורמי דיכאון אוגוסט - הבהייה בחופשות של אחרים באינסטגרם שמובילה להשוואה עצמית בלתי פוסקת ומרוקנת מתחושת ערך עצמי- קיבל לפרצוף את פומו הצימרים. נכון, אין יותר ריזורט בזנזיבר עם מים כחולים וחול לבן, אבל יש מלא צימרים ומלונות שנראים מדהים, עם הבריכות הפרטיות וארוחת הבוקר והפסיליטיז של הביוקר. ואיכשהו זה אפילו יותר גרוע, כי זה כמעט מושג. זה פה, הושט היד וגע בם. כאילו, בחופש הבא, כי פספסת את ההזדמנות. הכל מלא. מפוצץ. חנוק.
ויקר, יקר רצח. אלפי שקלים ללילה, שבימים כתיקונם היו זוכים מאיתנו לתגובת ה"חחחח בטח לכו לחפש" בעודנו בדרך לטרמינל 3, ועכשיו נראים לנו כמו עסקה חלומית. כן, בטח שאשלם 5,000 שקל על שני לילות כאילו אני ג'ף בזוס ולא הורה בחופש גדול, למה לא.
כולנו מגגלים באטרף שמות של חורים בארץ, שואלים את סירי איפה זה בדיוק בארותיים. גם המעורבות הרגשית הגדולה בפולמוס ניר דוד ונחל האסי היא תוצאה של תשוקה לחופשה. בלי בריכה פרטית אבל עם נחל פרטי של קיבוץ. ברור שבמשוואה הזאת אנחנו יותר קרובים לבית שאנים שהקיבוצניקים מתגזענים עליהם כאילו המטרה שלהם היא לבוא להשתין להם בנחל. נכון שהדיון על האסי אינו חדש, אבל התאוצה שהמאבק הזה קיבל היא תוצר ישיר של מדינה שלמה שתקועה יחד באוגוסט ונלחמת על כל שלולית.
פסקה הכרחית על פולמוס האסי: המאבק הזה מוצדק, לא משנה איך מסתכלים על זה. הנחל - כמו כל משאבי הטבע במדינה - שייך לכולנו. קיבוץ ניר דוד טיפח את הנחל לאורך השנים, בהחלט, אבל הוא גם הרוויח עליו יפה. נכון שיש מאבקים חשובים יותר ועוד מקומות שהופקעו על ידי קיבוצים או האחים עופר - אז מה. כולם ראויים למאבק דומה, האסי הוא רק הפתיח, המטרה היא לשחרר את כולם. גם טיעוני "הנחל יתלכלך ויהרס" לא רלבנטיים. מעבר לכך שמדובר בעיקר בגזענות (ומדהים עד כמה הדיון הזה מוביל לנרמול דעות דוחות על "הברברים המלכלכים"), גם אי אפשר להשוות דברים כמו שוויון זכויות לטיפוח של נחל. יש אלף פשרות שאפשר להגיע אליהן לטובת כל הצדדים, נגיד: גביית דמי כניסה בתמורה לתחזוק וטיפוח (כמו שעשה המושב נווה אטי"ב עם אתר החרמון). לא אידיאלי, אבל כך אפשר להבטיח את המשך השמירה על הנחל בלי לנעול אותו בפני אזרחי המדינה. מה שבטוח זה שלהתעקש על בריכה פרטית זה לגיטימי, בריכה היא דבר שאפשר לתבוע עליו בעלות, ללילה או לכל החיים, נחל לא. הוא של כולם.
נחזור לטרפת הצימרים. הקורונה לא רק תקעה אותנו בארץ ואילצה אותנו לגלות את סגולות הנופש הישראלי, היא גם הרימה לו. התדמית של צימרים הפכה ממאורות גזל, פרודיה על בורגנות רקובה ואסוציאציות לג'קוזי מזוהם שתצאו ממנו עם פטרייה אחרי הלילה מופקע המחיר שתבלו בו, לאופציה נחשקת. מקום מפלט אחרי כל החודשים הללו בבית. בין אם זה צימר או מלון, זה ככל הנראה באזור שקצת מחובר לטבע, בצפון או בדרום, ומשלב פינוק עם אוויר ועם חוץ שקצת מרפא את הקלסטרופוביה הקולקטיבית מהתקופה הזאת.
אחת הטענות היא שזה לא הגיוני שבעשרים אחוז אבטלה הצימרים מפוצצים, אבל מה לעשות שגם העשירים תקועים בארץ? ואם כבר תקועים אז שיהיה בגורדוניה. או בראשית. או פנחס וגסטון. או כל אחד שם אחר שהפך כבר לסמל למחיר פסיכוטי ובריכה. פרטית, ברור שפרטית. היתר, כלומר אנחנו, חגים כעופות טורפים על השאריות בידיעה שבצוק העיתים נאלץ גם לפנות אל המוצא האחרון - קמפינג. אנשים שיעדיפו למות ולא לעשות פיפי מאחורי עץ, מחפשים ברגעים אלו ממש אוהלים להשאלה בקבוצות פייסבוק, הכל לטובת סטורי שכשוך מול השקיעה במקום שהוא לא הבית שלנו.
שלא תטעו, איך שהגבולות נפתחים וגזרת הבידוד מוסרת אנחנו נוהרים לנתב"ג וטסים מפה על טיל לשבוע ביוון. אבל לבינתיים, תאוות הצימרים שלנו היא עוד הוכחה לאלסטיות האנושית. ליכולת שלנו, בכל רגע נתון, להסתגל למציאות חדשה ולמצוא, גם בה, את הדרכים להוציא לכולם את העיניים.