הזמן נמתח באופנים מאוד משונים בשנה הנוכחית, מה שאיפשר לחודש אוגוסט להימשך שנתיים וחצי. אבל הנה, בסוף נפטרנו ממנו וביום ראשון - בכפוף להסלמות, אסונות ויפה בן דויד - ישובו הילדים למוסדות החינוך. השנה, ליום הראשון, התבקשו חלק מהילדים להגיע בחולצה צהובה על מנת להביע סולידריות עם משפחות החטופים.
לא מחווה מאוד מפתיעה, אבל יפה. כהורים רופסים ורכי לבב אנחנו נוחים להתייפח מול תמונות ילדים ביום הראשון בבית הספר, וסביר להניח שהאפקט הרגשי יהיה עוצמתי הרבה יותר אל מול ילדים בחולצות צהובות. ולכן, כמקובל, יש לצפות להרבה תמונות של ילדים בצהוב ברשתות, לאנשים שמתלוננים על עודף תמונות ילדים ברשתות ולאנשים שמתלוננים על אנשים שמתלוננים על עודף תמונות ילדים ברשתות.
עכשיו, מחוות החולצות הצהובות נדמית כמובנת מאליה, כמעט בנאלית, לכן מפתיע להיתקל בהתנגדות רשת די נרחבת למהלך. אפשר לקרוא עליה בקרב הורים בטוויטר, שמסבירים שהם הגנו על ילדיהם ממידע על החטופים ולא רוצים שייחשפו עכשיו לנושא. שזה מעניין, כי אחרי שנה של מלחמה רוב הילדים, גם אם לא יודעים את כל הפרטים, יודעים משהו. ראו תמונות של חטופים ברחוב, חוו אזעקה או שתיים. מי הילד שחי חיים מוגנים עד כדי כך שחולצה צהובה תערער את עולמו?
פוסט נגד היוזמה עלה גם אצל ד"ר מיה טבת דיין, ולפיו ברור שכולנו בעד מאבק החטופים "אבל ילדים וגם מורות ומורים אינם אמצעי לכלום. הגוף שלהם לא אמצעי לכלום ולא צריך להיות", וגם "מי שחושב שילדים הם סמל, שמותר להשתמש בהם, בגוף שלהם, ואפילו כדי להביע רעיון שכולנו מסכימים עליו - השבת החטופות והחטופים - אני מזמינה אותו לחשוב בשנית".
עכשיו, אם כבר להתנגד למהלך הזה, זה מתוך תחושת ה"יילו ווש" והציניות - כי חולצות צהובות, ממש כמו סיכת חטופים, הפכו לסמל ריק, לאמצעי למירוק המצפון. אנחנו צריכים לשרוף את המדינה ובמקום זה עונדים סיכה, לזה אפשר להתחבר. אבל ההתנגדות ל"שימוש בגוף" הילדים להבעת רעיונות לוקח את זה למקום מעט משונה, כי לא מדובר פה בשימוש בגוף אלא בחולצה, ומה ההבדל בין חולצה צהובה לבין חולצה לבנה ליום הזיכרון? או מדבקת דם המכבים? או חולצת חג או אבל? בגדים מאז ומעולם היו, בין היתר, אמצעי להביע רעיונות והלך רוח, גם על ילדים.
ועם כל הרצון להגן על ילדינו מפני אירועים קשים, יש ילדים שבשבילם זה כבר אבוד. שהמציאות כבר חבטה בהם היטב. כי בני משפחתם נרצחו או נחטפו, כי יש להם הורה במילואים, כי הם פונו מביתם ומי יודע מתי ישובו אליו. יש בערך 100 אלף ילדים כאלו במדינה. האם סולידריות איתם, ועם 107 חטופים, לא שווה את החולצה הצהובה? האם לשדר לכל האנשים האלו שלא שכחנו אותם ושגם אם עבורנו הזמן לא עצר מלכת, אנחנו עדיין נושאים איתנו משהו קטן מהם - לא ראוי למינימום שהוא חולצה צהובה?
ונתעכב על זה עוד רגע, כי יש משהו ב"להגן על הילד שלי מהמציאות" שהוא כל כך אינדיבידואליסטי ואמריקאי, זה כמו לקנות גנרטור כדי לדאוג לחשמל הפרטי של עצמך. ומדכא שזה המקום שאליו אנחנו הולכים - כי אם כבר להגן על הילדים שלנו, אז ממציאות כזו שבה כל אחד לעצמו. שבה אין מספיק ערבות הדדית, חמלה וראיית האחר אפילו בשביל אקט מינורי של סולידריות כמו חולצה צהובה.
נישאר עוד לרגע במחוזות הטקסטיל הצהוב, ונזכיר גם את נועה ארגמני, שחגגה את שובה משבי של 246 יום במסיבה עם אביה, עם חברים ועם ביקיני מאוד צהוב. צבעו לא עזר לה כשהחלו להגיע הטוקבקים, מימין ומשמאל - "קצת צניעות", "לא נראה שהיא מתגעגעת לבן הזוג שלה", "תתביישי, רק לפני חודשיים קברת את אמא שלך", "החטופים מתים ברעב ואתם חוגגים, תתביישו". בטור ב"הארץ" אפילו הגדירו את המסיבה כ"מהות הביביזם".
יש דפוס מסוים שאנחנו חוזרים עליו עם אנשים שאנחנו חשים כלפיהם המון. שהמעורבות הרגשית שלנו מוגזמת כל כך שזה מוביל לתחושת בעלות, למחשבה שהם חייבים לנו משהו - וכתוצאה מכך, לתחושת בגידה מצידם. אנחנו מכירים את זה מגלעד שליט ואפילו נינט. הכוונות לא רעות, אבל התוצאה פולשנית וממשטרת. ובסדר, אפשר לומר שהמסיבה של ארגמני לא הייתה מאוד מאופקת, לא "דמיור", כמו שאומרים בטיקטוק, אבל למה זה עניינו של מישהו? ובכלל, הבחורה נחטפה מהנובה, איפה חשבתם שהיא תחגוג, במופע היובל של דודו פישר עם סימפונט רעננה?
ומעניין להביט על שני הנושאים האלו יחד, פולמוס החולצה הצהובה והמסיבה של נועה ארגמני. אפשר להוסיף אליהם גם את מהומת טקס הזיכרון ל-7 באוקטובר. כי כולם קשורים לעיצוב הזיכרון, לאיך נכון ומותר לסכם את התקופה, לסמן רגע בזמן. הורה אחד חושב שחולצות צהובות, השני רואה בזה שימוש מחפצן בילדים, אחד חושב שלרקוד עם נועה זה הניצחון, השני חושב שבושה. ואולי זה הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לזכור - לאף אחד אין הוראות הפעלה לכאב, לשמחה, לזיכרון ולאבל.
אנחנו אמורים להיות מורגלים בטקסים ובזיכרון והנה, בעצם לא. לא משנה כמה מלחמות ומתים, אנחנו עדיין לא יודעים כלום, רבים כמו משוגעים. ואולי זה בגלל שפעם הטקסים והזיכרון היו קונצנזוס, שבכל הנוגע לשכול היינו מדורת השבט, היה לנו סיפור אחד. וזה נגמר. זיכרון הוא כבר לא דבר מאחד, אלא עוד אלמנט מפצל בקיום המשוסע שלנו.