זה היה החופש שבו כולם נסעו לקמפינג. נכון, היו גם סטוריז חו"ל ששרפו לנו את הלב, הצצנו בכמה תיוגי מלונות שווים וגם אילת, מתברר, מתרחשת שוב, אבל קמפינג היה ה-דבר. ולא בקרב האנשים שתמיד נוסעים לקמפינג - אלו שכבר יש להם את כל הציוד ומביטים אליך בזלזול תוך כדי שהם אומרים "פויקה" - אלא כאלה שמעולם לא הקימו אוהל, או ראו אחד מאז קיץ 2011. שעד היום חשבו על הטבע במונחים של "הדבר שמחוץ לצימר", שיעלו תמונה ל"צילום פרוקי רגליים, חרקים, זוחלים ודו חיים" בתוספת הכיתוב "23.9, נחל חוורים, האם הנדל הזה ארסי? אשמח לזיהוי" וכל התגובות יהיו "אדוני, מדובר בלטאה".
שלא תהיה טעות, מדובר בטרנד שהוא תולדה של כורח. הכורח הוא עוני וכליאה בארץ, אבל השכנוע העצמי היתרגם לאידיאולוגיה של מינימליזם וצניעות. כלומר, יותר קל לספר לעצמנו שאנחנו רוצים להיות קרובים לאדמה ולנחל ולחוות את חיק הטבע באמת, מאשר להודות שאין לנו איך להרשות לעצמנו את מחירי המלונות המופקעים בארץ ושעל חו"ל אין מה לדבר כי יש חובת בידוד לילדים בחזור. הקורונה כל כך שחקה את היכולת שלנו להיות בבית, שאנחנו מעדיפים לצאת לפרק המוזר הזה של "הישרדות", שבו אנחנו מתמודדים מול טבע פראי עם דבר מלבד שני טון ציוד ושבמהלכו יתברר ששכחנו מצית.
כמו שקורה בדרך כלל, גם פה קיימת אפשרות ביניים – גלמפינג. אוהלי פאר (=הם לבנים) ממוזגים עם ארוחות בוקר מפונפנות, במחירים של צימרים. כלומר, יכולים להגיע גם לכמה אלפי שקלים ללילה. לאוהל. אז למה כבר לא לנסוע לצימר? כי הכל מלא. כי המדינה לא בנויה לכך שינפשו בה כל כך הרבה אנשים ובמדברא אין מקום לשנה וחצי קדימה, כך גם בישובים נידחים עם שמות שמקלידים לווייז והוא עונה "אה?". אז אנחנו עושים "גלמפינג" באיזה קיבוץ שיובל שרף העלתה ממנו פעם סטורי, ומחליטים שאנחנו חלק מטרנד מגניב כדי להרגיש שזו בחירה ולא ששוב דפקו אותנו.
בגדול, או שאתם אנשים של קמפינג ותמיד הייתם, או שאתם לא. התקופה הנוכחית הובילה לכך שמלא אנשים שהם לא, ניסו להיות אנשים שהם כן. וזה סבבה, פשוט יש להכיר בכך שזאת הפשרה הנוכחית, ושהקו בין כיף לבין דברים שאנחנו משכנעים את עצמנו שהם כיף הוא דק במיוחד.
קמפינג מאלץ אותנו להתמודד עם דברים כמו המדינה שלנו, השירות הצבאי שלנו ונופש שהוא למעשה עבודה ממש קשה. בואו נרחיב: המדינה שלנו קטנה וכמות היופי בה מוגבלת. כלומר, יש מקומות מהממים בישראל, ישראל סוחבת בכיף כמה סלפים, אבל הם אוזלים אחרי איזה חמש מאות מטר. אין פה אינסוף מרחבים ונופים משתרעים, יש איזה ארבעה נחלים וכל היתר צהוב וקוצים וגללי פרה ושלטי "זהירות מוקשים". ולכן קמפינג, כשהוא נערך במקום מוסדר, יהיה גם צפוף. הוא ימוקם על המטר וחצי במדינה שבה שאפשר להתבלבל בינה לבין ארץ אחרת, פלא שכולם באו?
אתם לא היחידים שנכנסתם לאתר "טיולי", כך תגלו בזמן שתצעדו אל עבר המקלחות המשותפות עם כפכים, מגבת ושמפו הוואי. מה שמוביל לנושא השני, שהוא הטירונות שלנו. כאילו, זה לא מדויק שאף פעם לא עשינו קמפינג, חלקנו שהינו בתנאים דומים בין שלושה שבועות לשלוש שנים. פלא שקשה לנו להתפעל ממחנאות? אולי בחו"ל הם מרגישים בסיבוב של ג'ומנג'י, אותנו זה שולח לבה"ד כלשהו. שמש האסוציאציות שונה לגמרי והיא לא כוללת נופש אלא להיפך, שירות חובה ושרשרת פיקוד. קפה שחור על גזייה זה לא חופש, זה פריסת בוקר, החופש הוא בופה. נכון, יש כאלו שזה מקסים אותם, רק תנו להם שחזור צבאי וצווי מילואים. אבל אלו אנשי הקמפינג המקוריים, אלו שיש להם רכב שטח, פנס ראש ולדרמן באחד מכיסי הדגמ"ח. רובנו לא האנשים האלה, רובנו מרגישים כאילו השאירו אותה שעות ביציאה.
והציוד, גם אליו יש להידרש, כי מדובר בכמות מופרעת – אוהלים ושקי שינה ומזרונים לשקי השינה וציוד לבישול חוץ וערימות של אוכל, זה לא נגמר ובסוף יש גם לארוז את הכל, קמפינג זאת עבודה ממש קשה. אז נכון, בערב תשבו על כסא ים עם פנס הראש שלכם, תלגמו בירה בטבע אולי גם תחושו רוגע מסוים, תלוי אם זכרתם להביא אלתוש או לא, אבל תהיו מפורקים מרוב מטלות וגם בקושי תשנו בלילה כי אוהל. חצי מהקמפינג תהיו בסטרס בגלל הבישולים ובחצי השני תאכלו כאפה על עקרב ועל לדאוג שהילדים לא ימותו.
הילדים, אגב, כן ייהנו, גם כשתיגמר הבטריה בטאבלט. בסדר, הם יהנו גם מיום באיקאה או בקניון M הדרך, אבל גם בקמפינג, שההישג העיקרי שלו הוא לגרום לכם להרגיש כמו הורים מעולים מעצם זה שיצאתם אליו. וזה נכון, אתם מעולים, תטפחו לעצמכם על השכם ותזכרו – מתישהו יוון תחזור להיות אופציה, או שפשוט תזכרו להתארגן מראש על סיני.
