אחד הביטויים שהתפוצצו השנה בכלי התקשורת, במיוחד בכותרות, הוא "בלתי ניתן לזיהוי" או באנגלית - כי הוא פרח בעיקר בחו"ל - "unrecognizable". אם תגגלו את הביטוי, התוצאות הראשונות שתקבלו יהיו "ג'ארד לטו בלתי ניתן לזיהוי ב'בית גוצ'י'", "הלן מירן בלתי ניתנת לזיהוי כגולדה מאיר", "לילי ג'יימס בלתי ניתנת לזיהוי כפמלה אנדרסון בסדרה 'פאם וטומי'" ו"קלואי קרדשיאן בלתי ניתנת לזיהוי בסקיני ג'ינס ועקבים".
הדברים הראשונים שקופצים לראש: 1. "פאם וטומי" זה לגמרי משהו שאנחנו הולכים לראות. 2. קלואי קרדשיאן מזוהה לגמרי, איזה אביוז של המונח. בשנה האחרונה ראינו את הכותרת גם לא מעט בהקשר של לינדה אוונג'ליסטה, דוגמנית העבר שפרוצדורה פלסטית מאזורי הקפאת השומן - שאת החברה שאחראית לה היא תובעת בימים אלו - יצרה עיוות בפניה.
כלומר, יש שלושה מצבים שבהם ישתמשו בביטוי הזה ככותרת: הראשון, שחקן שמגלם דמות אמיתית, היסטורית באופן כלשהו (כן, פמלה אנדרסון נחשבת) ועל מנת להיות דומה לה כמה שיותר עובר תהליך של איפור או שינוי גופני קיצוני שהופך אותו, מילולית, לבלתי ניתן לזיהוי. השימוש השני מתייחס בעיקר לפרוצדורות פלסטיות שהלכו רחוק מדי או מקרי השמנה והרזיה קיצוניים, כלומר אומרים "אנרקוגנייזבל" במקום לומר את הדבר עצמו. המצב השלישי הוא כהגזמה מוחלטת - על צביעת שיער, הלחמת ריסים או כל פרוצדורה חיצונית פעוטה, כלומר שימוש כקליקבייט, כדי שגולשים ייכנסו לידיעה ויתאכזבו.
השינוי לצורך תפקיד בולט מיוחד בשנים האחרונות בגלל הביופיקס, הז'אנר הבולט ביותר בקולנוע ובטלוויזיה, כלומר סיפורים שמבוססים על אדם אמיתי או סיפור אמיתי. בין אם הם טלוויזיוניים - ראיין מרפי וסוגת ה"פשע אמריקאי" שלו, עם מוניקה לווינסקי, או ג'יי סימפסון ואחרים, וכל הסרטים והסדרות שהתמקדו בנסיכה דיאנה, ובין אם קולנועיים - עם שחקנים שנכנסים לנעליהם של אגדות חיות ומתות כמו פרדי מרקורי או אלטון ג'ון או ג'ודי גארלנד. בכל המקרים, לא בהכרח בוחרים שחקן שדומה לדמות המפורסמת שאותה הוא עומד לגלום, אבל הופכים אותו לדומה בעזרת שלל שינויים גופניים (השמנה, הרזייה, פיאות) וכמויות איפור שעד לשנים האחרונות היו שמורות לסרטי מד"ב. המטרה היא שכולם יראו את פרדי מרקורי או את גולדה מאיר בטריילר ונשימתם תיעתק. הדמות קמה לתחייה לנגד עיניהם, הם לא מאמינים שמדובר באדם אחר בכלל. אגב, גם ב"ארץ נהדרת" קורה פה ושם שאנחנו לא מצליחים לזהות מי השחקן שמאחורי החיקוי, שאופר ושונה באופן כל כך יסודי עד שהיה בלתי ניתן לזיהוי.
במקרה הזה, ה"בלתי ניתן לזיהוי" הוא מתפעל, משתאה. טום קרוז ב"רעם טרופי" היה בלתי ניתן לזיהוי, וזה היה מדהים בשבילו. השנה הייתה 2008, שנתיים לאחר מופע הקפיצות על הספה אצל אופרה ווינפרי, קרוז נחשב לסלב סיינטולוגיה מטורלל שאף אחד בהוליווד לא רצה להתעסק איתו. ואז הגיע התפקיד הקטנטן והמשגע בקומדיה הזאת, שנתן לו את החופש לא להיות עצמו, וכולם נזכרו שמדובר בשחקן פצצה. השינוי החיצוני שמתאפשר בזכות איפור, פיאות או חליפות גוף הוא כל כך גדול, שלעתים זה הכי קרוב שיש לדיפ פייק או לאפקטים דיגיטליים, כאלו שמאפשרים לשחקנים לגלם את עצמם לפני חמישים שנה או חיות או את גולום.
נוסטלגיה לניינטיז, לא לשנות העשרים
אם נגלוש לרגע: כמובן שיש גם קשר עמוק לשיח פוליטיקת הזהויות. ז'אנר הביופיקס עצמו הוא דרך לספר מחדש סיפורים של נשים או של מיעוטים דרך פריזמה אחרת, כזו ששמה אותם ואותן במרכז או שופכת אור חדש על נושא. מוניקה לווינסקי, למשל, שבזמן אמת חטפה קיתונות של לעג (שהתלווה, כמובן, לחורבן המוחלט של חייה), והיום אפשר לספר את הסיפור שלה מחדש כפי שהיה באמת: כקרבן של יחסי מרות (מתמחה בת 20 עם נשיא ארה"ב, יש יותר מרות מזה?) שנעשה לה עוול גדול על ידי המערכת הפוליטית, המשפטית ועל ידי התקשורת. האפשרות לספר מחדש את הסיפורים - גם זה של הנסיכה דיאנה, או כפי שנראה בקרוב את של גולדה מאיר, מנקודת מבט מגדרית, גזעית, קווירית או סתם מודעת ומפוכחת - נתפסת כסוג של תיקון ומאפשרת לספר מחדש סיפורים ישנים.
עכשיו, אלו אנשים שקהל בגיר זוכר ממש טוב איך הם נראים. פרדי מרקורי ודיאנה ומוניקה לווינסקי הם אייקוניים ובכלל, חלק מהדמויות בסרטים האלו עדיין בחיים. בכל זאת, הנוסטלגיה פה היא לניינטיז. לא לשנות העשרים. כשהדמות ממש מוכרת, לקהל יהיה קשה לקבל פתאום פרצוף אחר. ובכלל, הבחירה היא לספר את הסיפור באופן שונה, אז לפחות שהדמות תהיה זהה, שהיוצרים יוכלו לומר לקהל "שומעים? בעצם זה בכלל היה אחרת".
אז כל שחקן יכול לעבור טרנספורמציה מוחלטת, אבל במסגרת חוקים מאוד ברורים - אנחנו נשנה אדם כדי לגלם דמות שלא דומה לו בשום צורה, אבל היא כן בצבע שלו, בגזע, רוב הפעמים גם במגדר. אפשר להפוך להיות אדם ספציפי, אבל לא כזה שמייצג משהו שהשחקן לא. כלומר, הלן מירן תגלם את גולדה מאיר, אבל לא את רוזה פארקס.
הכותרת "בלתי ניתן לזיהוי" מעניינת גם כשהיא מנותקת משחקנים שמגלמים דמות. כלומר, סלבס שמרזים, משמינים, צובעים את השיער - הם הרי כן מזוהים. כבר לא מדובר במילה שמרמזת על התפעלות, אלא על שיפוטיות מוסווית. לא פלא שהמון פעמים הכותרות האלו מלוות פרוצדורות פלסטיות שיצאו משליטה.
אז מה זה בעצם אומר, לא להיראות כמו עצמך? זה אומר להזדקן, או להגזים בניסיונות לא להזדקן. לרזות או להשמין, להיתפס מוזנח, מזיע או בסערת רגשות. לכאורה לא מדובר במילה מעליבה, אבל מתחת לפני השטח מדורי הרכילות משתמשים בכותרת כדי להגיד לנו לנו - שימו לב, הבנאדם הזה פה, שאתם מכירים, איבד שליטה על משהו.
"אנרקוגנייזבל" זה מדורי הרכילות בתפקיד הדודה הממשטרת בחג, שמציינת כל אחד שהעז לצאת מהפריזמה הצרה שיועדה לו, בין אם זה אומר לצבוע לבלונד, להוריד עשרים קילו או להעלות שלושים. זאת בעצם המילה הכי מעליבה כי היא לא מציינת את השינוי עצמו - בין אם הוא פעוט או משמעותי - אלא מוחקת את האדם כולו. כאילו שאין לו עוד מאפיינים, פנימיים וחיצוניים, שהופכים אותו למזוהה, למי שהוא.
העניין הוא שכולנו, כיום, יכולים להיות קצת אנרקוגנייזבל בתנאים מסוימים. כלומר, אנחנו משתמשים בפילטרים באינסטגרם שבגללם אנחנו לא באמת נראים כמו עצמנו וגם לא ממש סגורים על איך שאנחנו נראים יותר. בנוסף לנגישות של פרוצדורות אסתטיות בעור, שיער, שיניים, מילויים ופיסולים למיניהם, הרקוגנייזביליות שלנו מעולם לא הייתה שברירית יותר. בת חלוף, ניתנת לשינוי מוחלט בהינף יד או מזרק אחד יותר מדי. רגע אחד את מפסלת לעצמך עצמות לחיים, בשני ניבטת אלייך בראי אישה זרה שדומה לאלף נשים אחרות, כי פרוצדורות פלסטיות גם יוצרות האחדה, כולן כבר מאוד דומות. אנרקוגנייזבל זה גם ביטוי של חרדה, כי בין אם זה להתפחלץ מהזרקות או סתם להזדקן כולנו בסכנה, יום אחד, לאבד את עצמנו.