אוגוסט, העמלץ של החודשים. איך תדעו שהחופש הגדול קשוח במיוחד? כשתראו עם בן ה-10 שלכם את "מלתעות", וזה ייראה לכם כמו סרט על חופשת קיץ נחמדה ובת השגה למשפחות עם ילדים. כמו ריזורט ביוון רק עם אפשרות לחזור בלי רגל.
תכף נרחיב על "מלתעות", אבל לפני כן כדאי לציין שבמובנים רבים אנחנו חווים גרסה מסויטת במיוחד של אוגוסט הקורונה מלפני כמה שנים. זה שחל תחת ההגבלות המתהדקות, רגע לפני הסגר השני. יש משהו ברצף הטיסות המתבטלות (למי שבכלל יש כסף לטוס), הבידוד התעופתי וההמתנה לתקיפה, שמוביל לאותה תחושה מוכרת של פחד, חנק ועצבים רופפים. אבל הפעם זה הרבה יותר גרוע כי העולם לא איתנו באותה הסירה, להפך, הוא משתוקק לדחוף אותנו ממנה למים. מסוכן לנו בארץ, מסוכן לנו בחו"ל, מפחיד באופן מוחשי ומיידי. הפעם זו לא שפעת עם יחסי ציבור, יותר כמו אבעבועות שחורות עם מסור חשמלי.
יש כאלו שיטענו ש"מלתעות" זו צפייה מפחידה מדי לילדים בני 10, ועדיף שתוחלף בצפייה שבה הם באמת מעוניינים ושמפחידה רק את הוריהם - סרטוני יוטיוב של אנשים שמשחקים בראול סטארס. המחיר: שאגות אקראיות בסלון של "אגדי אתה חופץץץץץ???" שעליהן אתם אמורים לענות בצרחת "חופץ! חופץ!" תוך התעלמות מקיומם של השכנים או השפה העברית.
בראול סטארס הוא משחק שהפך לפופולרי בקורונה, אבל משום מה צץ שוב בשנה האחרונה בישראל, ברוסיה ובאוקראינה. המשחק של ילדי המלחמה, מי חשב. והוא אפילו לא משחק אלים, סתם חמוד וצבעוני, ובעיקר צפוי ורפטטיבי. ואולי זו הסיבה. ילדים באזורי שלום ושלווה יכולים לשחק במשחקים מפחידים, אבל הילדים שלנו לא. הם צריכים משחק בטוח, כזה שבניגוד לחיים - ברור ששום דבר רע לא יקרה בו לאף אחד.
ב"מלתעות", לעומת זאת, דברים רעים בהחלט קורים לחלק מהדמויות. גם בעוד סרטים שבני ראה עד כה כמו "פארק היורה", "אני והחבר'ה" ועוד. הסרט האהוב עליו עד כה: "שליחות קטלנית 2", זה שהפחיד אותו הכי הרבה: "אינדיאנה ג'ונס 2". ונכון, כל הסרטים האלו קצת מפחידים עבור ילדים (גם עבור מבוגרים) אבל ילדים - היזכרו גם בעצמכם ככאלו - אוהבים לפחד. פחד, בגבולות בטוחים, הוא רגש מסקרן ומרגש. מדי פעם, אם הבהלה גוברת, אני מזכירה לבני שבסוף הטובים מנצחים, זה מרגיע. ידיעת הסוף הטוב מאפשרת הנאה מתחושת הפחד, כי היא נעדרת את אלמנט חוסר הוודאות.
כולנו רק צריכים לדעת שבסוף יהיה טוב, או בסדר. המוח שלנו מחווט לחשוב ככה, וגם התרבות כמעט ולא הכינה אותנו לאפשרות אחרת. ברובם הגדול של הסרטים - לא כולם, אבל רובם - הסוף טוב. גם ברוב הסדרות והספרים. התרבות שלנו היא תרבות של סופים טובים ושל תקווה. האם המוח האנושי מחווט לאופטימיות ולכן חלק נרחב מהיצירה האנושית היא כזו, או שרוב היצירות הן כאלו ולכן המוח למד את הדפוס הזה? ביצה ותרנגולת, וכנראה שזה גם לא משנה. כשנראה עם הילד שלנו סרט, נבטיח לו שהסוף יהיה טוב.
הבעיה האמיתית היא שאיבדנו את הידיעה הזו לגבי החיים. הבן שלי עדיין לא יודע זאת, אני מקווה שגם רוב הילדים - אבל כבר לא בטוח שהסוף יהיה טוב, שיהיה בסדר, שנעבור את זה.
וזה לא תוצר רק של שנה קשה במדינת ישראל, אלא של מבט כללי, ממעוף הציפור, על העולם כולו. כוחות אנטי-דמוקרטיים עולים בכל מקום, תחושת אסון מרחפת מעל. האם זה יגיע במלחמת עולם שלישית? סדרת רעידות אדמה? רעב עולמי כתוצאה ממשבר האקלים? ריקבון ושחיתות שימוטטו את הסדר הקיים מבפנים? עדיין לא ברור מה יקרה קודם, אבל התחושה היא שהצמיחה התחלפה בשקיעה. אנחנו מין בדעיכה. האנושות החלה מכלה את עצמה.
וזה בסדר גמור, זהו הסדר הטבעי של הדברים. כמה זמן בני האדם שולטים בסביבה, 200 אלף שנה? זה כלום, הרף עין, אורחים על הכוכב. היו כאן חיים לפנינו ויהיו אחרינו. ואולי, בקרוב, גם התרבות תתחיל להכין אותנו לכך. מאז ומעולם סיפקה היצירה הצצה למעמקי התודעה, הנפש האנושית הקולקטיבית, לכן הגיוני שבשנים הקרובות נתחיל לראות יותר ויותר יצירות עם סוף פסימי, כזה שמשקף את הדעיכה ההולכת וקרבה.
ואולי אוגוסט פשוט מוביל הורים למחשבות על קץ האנושות. זו גם אפשרות.