התמונה המהפנטת של השבוע: אדם עומד מול חנות, על כתפו משגר טילים. הכותרת עסקה בדר רחוב שאיים על בית עסק בעזרת טיל לאו. הנסיבות מעט משונות - "על רקע חיבתו לעובדת בחנות", אלוהים יודע מה זה אומר. אז אוקיי, יש פה דר רחוב עם גישה מפתיעה לנשק שעל רקע "חיבה" לאישה מאיים על חייה, דבר שמצטרף לביטויים כמו "רצח על רקע רומנטי" ודרכים אחרות שבהן גברים אלימים מבטאים אהבה. ככל הנראה הנסיבות קשות, והן כוללות גם התמודדות נפשית כלשהי.
אבל בסוף אנחנו נשארים עם התמונה הזאת: אדם שמאיים לשגר טיל לאו על חנות. לא דבר שלא חשבנו עליו – או על וריאציה שלו - באוגוסט הזה. או בכלל, בשנתיים האחרונות. אנחנו כל כך על הקצה, שמבחינה רגשית כולנו קצת הומלס עם טיל. הנה אדם שהביט לחיים בעיניים, החיים הביטו בו חזרה, והוא שלף טיל לאו. אלוהים, כמה הזדהות. בנסיבות פחות טראגיות, דר הרחוב הזה היה הגיבור שלנו.
קשה לנו. והחודש קשה לנו פלוס ילדים, והחל מהשבוע קשה לנו פלוס ילדים פלוס תו ירוק. פלא שאנחנו מגגלים "כמה עולה משגר טילים"? יש משהו בפקיעה הזאת שנראה כל כך הגיוני, מן סף שצריך לעבור בשביל להגיע לשמיטה תודעתית שבסופה – כאילו יש ברירה אחרת – זה אנחנו עם טיל על הכתף. אגב, אחרי זה יש עוד סף, שאותו גם דר הרחוב לא עבר, שזה לירות את טיל הלאו הזה. תנו לנו עוד כמה סגרים ואנחנו שם, בטח תגידו, אבל האמת שלא. אנחנו לא.
אנחנו חושבים שאנחנו משתגעים, אבל יש חומה די יציבה בינינו לבין ההתפוררות המוחלטת הזאת, האפשרות המבעיתה אבל גם משחררת לנקוש בקרקעית. פה ושם אנחנו שומעים – בדרך כלל בהקשר נוראי - על אנשים שבאמת עברו את הסף הזה. אבל הרוב המוחלט יחשוק שיניים וימשיך לשאת על כתפיו את עול הקיום, על כל הסבל שיביא עמו. והוא יביא. אולי נעשה איזה עצירה בדרך בשביל דיכאון או קריסה רגשית אבל גם אז סופנו להתרומם שוב, נידונו להמשיך ללכת.
אחד הרגעים היפים בסדרה "הלוטוס הלבן" (HBO), שיש בה מלא רגעים יפים, כולל את ג'ניפר קולידג' האדירה שמגלמת את טניה מקוויד, עשירה סהרורית בריזורט יוקרתי. היא משוחחת עם בלינדה, מנהלת הספא של המלון שעליה היא מתעלקת לאורך החופשה ומספרת לה על הקושי למצוא אהבה, לקלף לאט לאט את השכבות. השכבה הראשונה היא הפסאדה החיצונית הפחות או יותר מוחזקת, אבל מה עם השכבה השנייה והשלישית, היא תוהה, איך יתמודדו איתן? "ובלב הבצל, בלינדה, נמצאת מטורפת אלכוהוליסטית ממש". במקרה של דמותה של קולידג', אגב, זה לא מאוד רחוק, אבל גם היא מצאה מישהו שהביט בלב הבצל שלה, ונשאר.
יש איזו סברה רווחת בקרב בני אדם – תוצאה של נרקיסיזם מובנה וההנחה שאנחנו אקזמפלרים חד פעמיים של המין האנושי - שעמוק בפנים יש לנו איזה פוטנציאל שיגעון שרק מחכה להתממש. שהנפש שלנו פריכה מספיק על מנת שלחיצה על המתג הלא נכון בארון החשמל הרגשי שלנו תוביל אותנו להיטרפות סופית ומוחלטת, טיל על הכתף והכל. שבלב הבצל שלנו, במקומות האפלים והעמוקים שאנחנו מפחדים להביט בהם, מסתתרת עיסה מפוארת של טירלול. והאמת היא שברוב המקרים, זה פשוט לא נכון. לא משנה כמה מיוחדים אנחנו חושבים שאנחנו, אין שום דבר נוראי ואפל ומשוגע שאורב לנו בלב הבצל, אין מה להסתיר, זה בדיוק אותו חרא רגיל שיש לכולם.
טירלול, אגב, היא אחת המילים הבולטות בשנתיים האחרונות. אנחנו משתמשים בה לתיאור אנשים, מצבים, תקופה. אנחנו מטורללים, כולנו מטורללים, אתם חייבים לשמוע איזה דבר מטורלל קרה. "טרילילי טרללה" של נועה קירל ואילן פלד כבר העביר את הטרלול למחוזות המסיבה, גם "בית משוגעים" של רן דנקר, אחד הלהיטים הגדולים של השנה, לוקח את השגעון למקומות של בילוי. הקליפ של "בית משוגעים" צולם במוזאון הטבע בתל אביב. לוקיישן מצחיק שככל הנראה נועד ליצור אווירת טירוף ואפלוליות, אבל בסוף זה מוזיאון הטבע ודנקר מתגלגל על הרצפה בין פוחלצי קרקל למטף כיבוי. וזה, ככל הנראה, גם ההבדל בין הטירלול שאנחנו בטוחים ששוכן לו אי שם במעמקי הנפש החד פעמית שלנו, לבין זה שברוב המקרים באמת קיים שם.
הנפש האנושית היא דבר אלסטי ומסתגל ונמתח. בבסיסנו אנחנו מסתדרים. לא כולם, נכון, יש כאלו שנושרים, אבל רובנו צולחים עוד אוגוסט, עוד סגר, עוד תערוכת דינוזאורים. ככה אנחנו בנויים, לחשוק שיניים ולהמשיך הלאה, כמה שאפשר. להביט מדי פעם לצד הדרך על הומלס עם טיל לאו ולהיזכר שזאת גם אופציה, אבל כנראה שלא בסיבוב הזה.