אם אתם ילדים, חיילים או בגירים עם סטנדרטים נמוכים, ככל הנראה כבר גיליתם: המנה החמה שוב איתנו. כלומר, היא מעולם לא הלכה, אבל בשנתיים האחרונות בני אדם חזרו ממש לאכול אותה או וריאציות שלה. אז הסירו בזהירות את מכסה האלומיניום (אבל לא עד הסוף), פזרו בעדינות את שקיק המונסודיום, מלאו מים רותחים, סיגרו, המתינו חמש דקות והתענגו על המקבילה הקולינרית למיגרנה.
אם אתם ילדי ניינטיז, בטח דגמתם טעמים קלאסיים כמו קוסקוס, פירה ובולונז. הילדים של היום כבר יכולים ללכת על מק אנד צ'יז או גרסאות שונות של אינסטנט ראמן שמתפוצצות ברשתות. טיפוסים אלטרנטיביים אולי יבחרו במותג "מג'יק" שעדיין זמין בכמה מרשתות השיווק, או בטעמים אחרים שהגיעו למדפים בחודשים האחרונים, אבל זה לא באמת משנה. אכלת מנה חמה אחת אכלת את כולן. טעם הלוואי: אכזבה. ברוכים הבאים לעוד יום של פשרות, הוא יתחיל בנודלס סצ'ואן.
מנה חמה, מוצר משלים להזנחה הורית. אפשר להבין מדוע הפסקנו לאכול אותן אחרי הניינטיז - התבגרנו, גם העולם. כי בעשורים האחרונים עברנו שתי מהפכות קולינריות מרכזיות. הראשונה היא הבריאותית: אנחנו מודעים יותר לסוכר, שומנים, אוכל מעובד. יש מדבקות אדומות ואנחנו נרתעים מחומרים משמרים, צבעי מאכל ודברים שמגיעים באבקות. המהפכה השנייה היא הקולינרית: תוכניות בישול, מסעדות יוקרה, עיסוק אקססיבי במזון גורמה. כולנו פודיז, אנחנו מצלחתים חביתה, יש לנו שני סוגי מלח בבית ולפחות פעם בשבוע יוצא לנו להשתמש במונח "חומרי גלם". ברור שבכזה עולם אין יותר מקום למנה חמה. זה כמו פטריות בקופסת שימורים או מרגרינה, למה שנכניס כזה דבר לגוף שלנו? לאכול מנה חמה זה כמו לחזור לעשן, אבל מתברר שגם זה קרה לא מעט בשנה וחצי האחרונות.
אז איך התרחש הקאמבק המשונה הזה? כנראה שדרך גרסאות הפרימיום של המוצר, נודלס וראמן שמוכרים בחנויות אסייתיות ובקצבייה של אהרוני ולפי הטענות נחשבים ללגיטימיים אפילו ביפן. מדובר באוכל זמין וקל שאנשים אוהבים לשדרג. אומנם עדיין מדובר בגוש נודלס יבש עם שקיק מונסודיום, אבל אינסטגרם וטיקטוק מלאים בסרטונים שהופכים אותו לראמן אמיתי, עם ביצה ורטבים.
משם, הדרך לעלייה של עשרות אחוזים במכירות המותגים הישראליים של מנות האינסטנט הייתה קצרה. אומנם הן נארזות בחבילות לחיילים (לבקשתם!) ולפעמים הילדים אוכלים אותם אחרי בית הספר, אבל כשניסיתי לצרוך בעצמי מנה חמה קלאסית - הקרבה שהתרחשה למען הטקסט הזה - הרגשתי על סיפו של שוק אנפילקטי. אנחנו לא בנויים לטעמים האלו יותר, לפלסטיות התעשייתית שרוצחת את כל מה שבין מלוח מדי למתוק מדי.
@osem.mana.hama קבלו אותם "המנחמיסטים" הקבינט של מנה חמה החליטו: אין כמו מנה חמה! #מנהחמה ♬ צליל מקורי - Mana Hama
הסבר נוסף לקאמבק טמון בשנה וחצי האיומות שאנחנו עוברים: מלחמה, ממ"דים, מפונים. כשאתה חי במלון מעל חצי שנה עם שום דבר מלבד קומקום חשמלי ומיני בר, טבעי שמתישהו נודלס אינסטנט יהפכו למנה של בית. וקניות לממ"ד? לא מן הנמנע שבין שישיות המים הסתתר גם איזה "מג'יק". וחיילים? זה ברור, הרי מדובר במנות קרב. אנחנו בזמן חירום ומנה חמה זה אוכל לשעת חירום. אוכל ארעי ומהיר שנועד לסגור פינה, אז מה אם ברשימת הערכים התזונתיים שלו כתוב רק "חחחחחחחח".
הקאמבק של המנה החמה מייצג את הידרדרותנו למדינת עולם 2.5. נכון שהתרגלתם לעגבניות מגי ושמני זית איכותיים, אבל חזלשו. אנחנו סין עכשיו. מותר לצרוך רק דברים שנמלים לא מזהות כמזון. רוח הזמן היא כל מה שמגיע באריזות פלסטיק, הצייטגייסט הוא לא לכבד את עצמכם מספיק אפילו בשביל ללכלך קערית. תוסיפו לזה את האינסטגרמיזציה הכללית שהופכת כל מוצר שאפשר לתופף עליו עם ציפורניים לנחשק, ויש סיכוי שילדים יאכלו מנות חמות בשביל סרטון אנבוקסינג, או כי הם סתם לא יבדילו ביניהן לבין מארזי הראמן האופנתיים. גם ככה כל סרטוני ה"מוקבנג" (סרטונים שבהם אסייתים אוכלים כמות גדולות מדי של אוכל) נראים כמו מנות אינסטנט שיצאו משליטה.
ואם בכל זאת נתעקש, יש גם קסם בחידושו של הטרנד. כי בסך הכל אוכל טראשי הוא כיפי, יש נחמה גדולה יותר משניצל תירס? הרי כל המכירות של שוקולד השחר ופיצה מעדנות מבוססות על נוסטלגיה של חיך. לא מוכרים לנו אוכל, מוכרים לנו את הילדות שלנו. טעמים פשוטים, עזים ואיקוניים. ואם זה אומר שאנחנו כפסע מרימייק לפרסומת ה"נודלס תלמה קה" האגדית, בכלל יש למה לחכות.