אחד השיגעונות העירוניים העכשוויים הוא סדנה ליצירת טרריום, שבמסגרתה חוברים יחדיו על מנת לברוא סוג של עציץ חזזיות מתוק שהוא למעשה מערכת אקולוגית זעירה. הקונספט נפוץ בקרב אנשים שסיימו את חוג הגננות של העירייה או סדנה בפארמה קולטורה, או סתם לכדו פעם פוקימון מסוג עשב. המתקדמים נרשמו גם לסדנת דבוראות (והשתמשו לפחות פעם אחת בבדיחה "איזו עקיצה"), אבל רובנו עדיין לא שם. קודם נסיים את חוג ההמשך בקדרות ואז, אולי, כמה מפגשי אפייה. חלקנו, אימהות הפרברים, גם רשומות למאמאנט ונותנות את הכל, אחת לשבוע, באימון כדורשת קבוצתי ומיוזע.
וגם: סדנאות כתיבה, מיינדפולנס ומדיטציה, אימפרוביזציה, רקמה, ציור, רסטורציה, קורסי הנדיוומן וחוגי נגרות. וכל אלו בלי שמחשיבים את חוגי הגוף והנפש – כל סוגי הטיפולים הרגשיים והפיזיים שלא נחשבים לחוג כי יש מאחוריהם מטרה, תוכנית ייעול פנימית או חיצונית כלשהי שהופכת אותם ללגיטימיים מכיוון שהם מקיימים את הציווי האינדיבידואליסטי והקפיטליסטי לעשייה מתמדת.
אין דרך יפה להגיד את זה: החוגים חזרו, ובגדול. איזה פדיחה. אנשים באמוק של תחביבים, אנחנו כפסע מאוסף בולים. מדובר במגמה שהחלה עם החל"תים בקורונה שפינו לנו זמן, ונשארה גם אחריהם. כי מודל העבודה ההיברידי הרגיע קצת את לחץ הבית, יותר קל ללכת לחוג שבועי בין חמש אחר הצהרים לשמונה בערב אם יצא לנו לפני כן לאכול צהריים עם הילדים.
מסתמן שהשילוש הקדוש – עבודה, ילדים, טלוויזיה – כבר לא מספיק לנו. הנפש רוצה הפוגה מנטפליקס, היא רוצה כמה שעות על אובניים או להגשים חלום ילדות מביך וללמוד פיתוח קול או לפרוט על כלי נגינה קיקיוני. וזה לא מובן מאליו, גילאי שלושים ומעלה נוטים להיות עמוסים נורא בחייהן של אימהות עובדות. גם של אבות. נדמה לעתים שהלגיטימציה למשהו שהוא לא קריירה או ילדים תמיד יהיה פילאטיס, מספרה או ציפורניים, משהו שהוא לכאורה "בשביל עצמנו" אבל הוא מוקדש לנראות, לכמה אנחנו ייצוגיות בתפקידנו כפקידות הקבלה של החיים שלנו.
אין דרך יפה להגיד את זה: החוגים חזרו, ובגדול. איזה פדיחה. אנשים באמוק של תחביבים, אנחנו כפסע מאוסף בולים. מסתמן שהשילוש הקדוש – עבודה, ילדים, טלוויזיה – כבר לא מספיק לנו
גם לגברים, אגב, המנעד די מצומצם. מותר להם ללכת לחדר כושר או לחוג מילואים, וכשהם עוברים את גיל ארבעים אז לקנות מעשנה. והנה, עולם חדש נפתח. נכון, המקסימום שיצא להם מחוג הנגרות שנרשמו אליו הוא ספסל עילג למרפסת, אבל מה זה לעומת האושר שבלאחוז במסור במשך כחמישה מפגשים?
לפנות זמן לתחביב שלא יצא ממנו כלום, שאין בו אפיק כלכלי ולא יועיל לנו לגוף או לפרצוף, תחביב שכרוך בהשקעה שלא תתועל בשום שלב לרווח מסוג כלשהו, מעיד על מחויבות עמוקה כלפי עצמנו. זה הפינוק האמיתי, לא סתם הוא שמור לפנסיונרים – אוכלוסייה שיש לה כסף וזמן, ולילדים – אוכלוסייה שאנחנו מנסים להעסיק. הפריבילגיה האמיתית, על סף החתרנות, היא לחתוך את הקישור בין עשייה לבין מה שיוצא ממנה. לתת לפעולה להיות התוצאה עצמה, כשערכה היחידי הוא סיפוק והנאה.
ללכת לחוג זה להחליף חפצים בחוויות, מה שלפי מחקרים פסיכולוגיים תורם לאושרנו בעולם. פעם הסתפקנו באחר צהריים בקניון ובכמה שקיות של זארה, היום נתרגש יותר מלחזור הביתה עם מכנסיים מרובבים באדמה או עם איזו עבודת רקמה או כוס קרמיקה עקומה. פעמים רבות החוגים האלו הם חזרה לאיזו מיומנות קדומה שבני האדם כבר לא זקוקים לה אבל נשארה לנו, איכשהו, בין האצבעות.
פעילות פנאי הפכה לסמל סטטוס. שזה טבעי, אנשים רוצים מה שאין להם. אם פעם להיות עסוקים נחשב למצליחנות - אנשים היו משוויצים בכך שהם קמים בחמש כל בוקר בשביל לעשות יוגה ולעבור על מיילים, בו זמנית - היום הרבה יותר נחשב לנסוע לריטריט רוחני כלשהו ולכבות את הטלפון. השקעה בעצמנו הפכה להיות השקעה בנפש, לא בגוף או בקריירה. הכרה בכך שאנחנו חשובים מספיק על מנת לפנות לעצמנו ערב בשבוע בשביל ללמוד שפה שלישית או צביעת רהיטים סתם ככה, כי הנשמה שלנו רוצה לגדול קצת. אז קדימה, גם לכם מגיע. תנו לעצמכם מתנה, היו אתם הילד שאתם שולחים לחוג. הטרריום הזה לא יגשים את עצמו.