אלפיים ועשרים, שלהי יולי. ישראל מוכת אבטלה ומגיפה, ההמונים יוצאים לרחובות חמושים בזעם וחוסר אמון ודורשים את פתיחת המשק. במקביל, מערך הבריאות לא מצליח לרדת מאלפיים נדבקים ביום, גם מספר החולים הקשים מטפס באיטיות והשרשראות האפידמיולוגיות נקטעו מזמן, איבדנו שליטה על המחלה. השלטון מבולבל, גחמני והיסטרי, האזרחים נואשים, קילו אבוקדו עולה מאה שקלים. אנחנו זקוקים לגיבור. באישון ליל חומק ביבי אל ראש הגג של איכילוב, מדליק את הפנס הגדול ומשחרר תפילה חרישית. אלומת אור מציפה את השמיים, סמל העטלף זוהר בחשיכה. שניות ספורות לאחר מכן הוא מגיח מאחורי ביבי, עוטה גלימה ולוחש בצרידות - "אני נמצא, אני האחראי" ונעלם אל תוך הלילה, מותיר אחריו שובל של מי קולון זולים. 

"אני נמצא. אני אחראי". כמה חיכינו לשמוע את המילים הפשוטות האלו, שאמר לנו פרופסור גמזו לפני יומיים, במסיבת העיתונאים שבה הוכרז כפרויקטור הקורונה החדש. הרגשנו כל כך אבודים, נזרקנו מיד ליד, בין מומחים לפוליטיקאים, בין משרד הבריאות למשרד האוצר, בין אינטרס אחד לאחר בלי שאף אחד, גם לא ראש הממשלה, בא ואמר "אני אחראי". כי להגיד "אני אחראי" זה להגיד – זה עליי. ואם זה לא מצליח, זאת אשמתי.

זאת, אגב, הפוזיציה שבה אמור להיות כל נושא משרה ציבורית, אבל משהו אצלנו קצת השתבש. ההרגשה היא שאנחנו מוקפים בפוליטיקאים עמוסי אינטרסים שמגלגלים אחריות זה על זה ולא באמת באים לטפל או לפתור וחמור מכך - שהם לא באמת בצד שלנו. זו תחושה איומה לחיות בה, זו התחושה שמוציאה אותנו לרחובות בשבועות האחרונים. חוסר אמון קיצוני שנובע מכך שאין אף אחד שאכפת לו מספיק כדי להגיד – אני נמצא, אני אחראי, זה עליי.

והנה, יש. וזה כל מה שהיה צריך. הרי גמזו לא אמר באמת כלום באותו הערב (תכניתו נחשפה רק מאוחר יותר), אבל כולם כבר נשמו לרווחה. הרשתות החברתיות התמלאו בסופרלטיבים, תחושת חוסר האונים התפוגגה מעט, רוני גמזו הפך לערך הויקיפדיה המחופש ביותר באותו היום. כולם רצו להבין מי האדם החדש הזה (שמזכיר קצת את עובד מהסביח של עובד) שמבטיח להם דברים כמו תיקון ושקיפות ואחריות.

זו לא הפעם הראשונה שפרופסור גמזו, כיום מנהל בית החולים איכילוב, מטפל בהצלחה באירוע מגיפה לאומי. בפעם הקודמת זה היה בהתפרצות הפוליו ב-2013 שבה הצליח לשקם את אמון הציבור, לחסן מעל מליון ישראלים וליצור חסינות עדר. גם אז הוא היה האחראי.

האם התכנית שלו טובה? מי יודע, נשמעת סבבה. אפשר לתהות על ההתלהבות המופרזת שלו מלערב את צה"ל במערכת הבריאות ואיך בדיוק זה אמור לעבוד, לא ברור עד כמה זה בריא לטשטש את גבולות הצבאי והאזרחי. אפשר גם לתהות מי בדיוק מנהל את בית החולים איכילוב כרגע והאם לא כדאי להתחיל במיגור הקורונה שם, אבל אנחנו כאן כדי לתת הזדמנות. וגם, ככל הנראה, התכנית עצמה פחות משנה, אלא העובדה שיש אחת, כל דבר יעבוד יותר טוב משליפות סותרות מהמותן ואיומים אקראיים בסגר.

יכול להיות שעוד נתאכזב מגמזו, מי יודע איך זה יתגלגל. אבל לרגע אחד הוא הצליח לגרום לנו להאמין שיש סיכוי, שיש על מי לסמוך, שיש מי שלוקח אחריות. שעד עכשיו – והוא היחיד שהודה בזה - הטיפול היה שגוי, אבל "לא ניתן יותר להגבלות שאין בהם הגיון". אולי עוד ניקח בחזרה את פרץ אהבת החינם הזה לגמזו, אבל בינתיים אנחנו מוכנים לסחר החליפין שהוא מציע: אנחנו ניתן בו אמון, הוא ייתן לנו תקווה.