טלוויזיה של התמוטטות עצבים. בינג' החטופים שעשינו השבוע כלל, מלבד כמה פריימים מעוצבים במיוחד, בעיקר המתנה. לרלרת אולפנים שאנחנו מכירים ממשברים ופיגועים, שכוללת המון שעות שידור על מעט מדי תוכן. כל עדכון מתקבל באנחת רווחה, המתח נשמר גבוה כל הזמן, הכל יכול להשתבש. כל ערב הוא ערב גמר מהסיוטים, "אתגר הדיונון" של החיים. התחושה היא שהחמאס חטף גם את הפריים טיים הישראלי, ולאף אחד לא היה הרבה מה לעשות נגד זה.

השידור הרלוונטי מסתכם בדקות ספורות, ביתר הזמן אומרים את אותו הדבר בוורסיות שונות ומראים את אותה תמונה שוב ושוב - קשישה מנופפת מהרכב, שתי שבות לבושות בטרנינגים ורודים זהים, בידיה של כל אחת מהן פעוטה. הרגעים האלו משודרים ברפטטיביות, משוכפלים במעגליות עד שנדמה שהם כמעט גיף. וככה, בסוף, הם יתקבעו לנו בתודעה. מה נזכור מכל זה? זקנה מנופפת, טרנינגים ורודים, נערה אוחזת כלב שיצו, צללית של פעוטה דרך חלון רכב מואפל. שוב ושוב ושוב. טלוויזיה של התמוטטות עצבים. כשכל זה ייגמר, נצטרך לבהות שנה בווידאו של אח מבוערת בנטפליקס. 


תינוקות שווים יותר. כבר קיבלתם את הרשימה של היום? את מי נותנים? השבוע כולנו הפכנו לסוחרי אדם קטנים, ממתינים מדי יום במתח להשלמת עוד יום עסקים מחריד. אמהות על פני אבות. תינוקות שווים יותר. בכלכלת השבי מתהפכים יחסי הכוח ולהיות גבר לבן ובריא זה הדבר הכי גרוע שתוכל להגריל. או כמעט הכי גרוע,כי  אם אתה חייל בכלל אכלת אותה. אם אתה תאילנדי שיחקת אותה, אין מה לסחור תמורתך ואפשר להעניק אותך בחינם במעמד הקנייה. 

מצד אחד מדברים המון על הקרבה שאנחנו מרגישים אל החטופים, בגלל הסרטונים שלהם מגיל ארבע שרצים ברשתות, התמונות, המשפחות שמספרות בטלוויזיה כמה הם אהבו משהו או מישהו. נוצרת היכרות אינטימית איתם שהופכת את כולנו לבני משפחה. אבל באותה נשימה הם מתגלגלים לכדי מטבע סחיר, שוויים מוערך בהתאם לגיל, מראה, רגש שהם או משפחתם מעוררים, מספר ההופעות הטלוויזיוניות שלהם זכו. דה-הומניזציה. הם הופכים למשהו שאפשר להחליף בתמורה למשהו אחר, בהתאם לעסקאות ולפי הערך שנקבע להם פוליטית ותקשורתית. 

המפגש הראשון של אביגיל עם משפחתה (צילום: דוברות שניידר)
אביגיל עידן בת ה-4 לאחר השחרור מהשבי | צילום: דוברות שניידר

הומוס רכלנוס. יש משהו בשמות, בגילים ובתמונות שמעורר בנו תכונה קדומה, כזו שהייתה שם מהרגע שהפכנו ליצורים חברתיים, שאפילו יובל נח הררי אמר שתרמה להישרדותו של המין האנושי: הרכלנות. מעולם לא ריכלנו כל כך הרבה על אנשים שאנחנו לא מכירים. בין אם אלו נסיבות חייה של הילדה אמילי הנד או הקשר בין אוהד מונדר לאחיו הגדול. הכל מתוך דאגה אמיתית, כמובן, אנחנו אלו עם הסרט הצהוב על היד, אבל גם בתחושת בעלות ובדבקות של אלגוריתם כריית מידע. אנחנו נחושים לפענח את המורכבויות המשפחתיות של השבים, ונדמה שלכולם יש כאלו. מה קיבוצניקים אוהבים? פרק ב', מסתבר. את מה שערוצי הטלוויזיה לא יכולים לספק אנחנו מקבלים מהרשתות החברתיות, שמלעיטות אותנו באילנות יוחסין מסועפים ואנקדוטות משפחתיות פיקנטיות, מדינה שלמה שהיא חדר אוכל של קיבוץ.


מידה של איפוק הייתה מיטיבה עם כולם. אין צורך שהרופאים יספקו מידע על הילדים החטופים שהגיעו אליהם. אלו עדיין רופאים ומטופלים, נדרשת מקצוענות. זה גם בסדר לא ללוות את אוהד מונדר ביממות שאחרי השבי כאילו זה "יום בחיי" ולא ילד שצריך רגע שקט. הילדים היו יכולים להתקבל לחיק משפחתם, ולא למה שנראה כמו שילוב בין סניף מקס סטוק למפעל ב"צ'ארלי וממלכת השוקולד". יכולנו לחיות בלי לדעת שאביגיל ביקשה בייגלה ומיץ ענבים, היינו מתמודדים עם המשפט "היא בריאה ושמחה, מכאן המשפחה תיקח את זה, תודה לכולם".
בשלב הנוכחי, אפשר גם לוותר על ענף הרכילות החדש שהוא זוועות שבי שאולי עברו ואולי לא על חטופות וחטופים. אולי כולנו נצא נשכרים מדיווחים קצת פחות מתפקעים רגשית, קצת פחות ארוכים, קצת פחות מהכל. מי חשב שנתגעגע לעידן של יבשושיות חדשותית לקונית שבו מאורעות הם אייטמים, לא בני אדם. בסדר, מה לעשות, לאירוע החטיפה ההמונית הבא כבר נגיע מוכנים יותר. 


מנה של בית. אז זאת הטלוויזיה עכשיו? זו רמת המתח שתידרש על מנת להחזיק אותנו? איך נתאושש מזה? אחרי שראינו חילופי שבויים בשידור חי, אנחנו אמורים להיות במתח מפרק הדחה של "מאסטר שף"? ואם כבר "מאסטר שף", איך ייראו תוכניות הריאליטי בשנים הקרובות? איך תיראה התרבות שלנו? האם בעוד שנה מהיום הטלוויזיה כבר תעשה שימוש באנשים האלו? כבר יחלצו מהמתמודד את המנה שמזכירה לו את הבית בכפר עזה? ישכנעו את המתמודדת לשיר את השיר המקורי שכתבה בכל השעות ההן בממ"ד? יריצו כבר פרומו עם חתיך שאומר למצלמה, "60 יום הייתי בעזה, מה זה בשבילי חודש על אי?". התקופה הזאת, הטרגדיות האלו, ימשיכו להתגלגל בתרבות הפופ, בטלוויזיה שלנו, במוספי החג וכתבות "אולפן שישי", במצבי צבירה שונים. אנחנו רואים עכשיו את המקור, את חומר הגלם, לאט לאט יתווספו עליו שכבות, זוויות, פרשנויות, יצירות, עיבודים והדהודים. רגשית ותרבותית, זה האוריג'ין סטורי החדש שלנו.