האם קיימת חטופה שילדה בשבי? ראשיתו של הסיפור המשונה הזה בידיעה חדשותית מהוססת, תחת הכותרת "במערכת הביטחון מעריכים: אחת החטופות ילדה תינוק בשבי בעזה". הסיפור התגלגל לתוך מכתב ששרה נתניהו כתבה לג'יל ביידן, הפך לדיווחים על כך שהחטופה היא בכלל תאילנדית - בתוספת שם ותמונה שהופצו בכל מקום עד שהוכחשו על ידי משפחתה וחבריה - והסתיים, נכון לעכשיו, בכלום. נדגיש את המילים "נכון לעכשיו" כי לכו תדעו, אולי באחת מפעימות שחרור החטופים נתמוטט קולקטיבית כשתופיע על המסך אישה עייפה שמצמידה לחזה צרור חיתולים זעיר שבו מוכמן תינוק. כלומר, ככל הנראה אין חטופה שילדה בשבי, אבל אולי יש. היולדת של שרדינגר, היא גם קיימת וגם לא.
Only Israel can bomb 4 different countries in a single month, namely Palestine, Lebanon, Syria and Egypt, and threaten to bomb Yemen, and yet, still be portrayed as the victim in Western media.
— sarah (@sahouraxo) November 16, 2023
בואו נעבור לציוץ הזה, שקיבל מעל 72 אלף לייקים. "רק ישראל יכולה לפגיז ארבע מדינות שונות בחודש אחד - פלסטין, לבנון, סוריה ומצרים, ולאיים להפציץ את תימן, ועדיין להצטייר כקורבן במדיה במערבית". מה אפשר לעשות? כלומר, מלבד לרקוע ברגליים בתסכול ולצרוח בגרון חנוק "אבל זה בכלל לא ככה!". התחושה הזאת, שהמציאות הולכת ומשתטחת, שקווי המתאר בין האמת וגרסאותיה מיטשטשים, היא לא חדשה או ייחודית לנו. הכל סתם כואב יותר מקרוב.
פוסט אמת. ככה מכנים את זה פחות או יותר מ-2016, השנה שבה נוצר קרע במארג הזמן-חלל וטראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב. נהוג להצמיד את הביטוי למילה "עידן", אנחנו בעידן הפוסט אמת, שבו אנשים מגיבים יותר לאמונות ולרגשות מאשר לעובדות. אם פעם העובדות קבעו את האמונות והרגשות שלנו, היום האמונות והרגשות שלנו מכתיבים את העובדות. כלומר, יותר מכישלון הסברתי, הכישלון הישראלי הוא רגשי. אנחנו נהדרים בשתיים שלוש ש-גר, ופחות בשתיים שלוש ר-גש. ובעולם שבו תמיכה מטיילור סוויפט משמעותית יותר לדעת הקהל מאשר הצגת עובדות ונתונים, זאת בעיה.
דוגמא נוספת. עשרה ימים לתחילת המלחמה, ב-17 באוקטובר, התרחש פיצוץ במגרש החניה של בית החולים אל-אהלי בעזה. החמאס טענו כי מדובר בהפצצה ישראלית שגבתה את חייהם של כ-500 חולים. צה"ל הכחיש ולאחר כמה שעות גם הוכיח שמדובר בשיגור שגוי של הג'יהד האיסלמי ושמספר ההרוגים אפילו לא מתקרב ל-500. ה-BBC הואילו לשחרר בסוף תיקון חמצמץ, חלק מרשתות התקשורת לא התנצלו או שינו את הדיווח עד היום.
התחושה היא שהמלחמה הזו גדושה לא רק באירועים שקרו, היא גם מלאה בהמון אירועים שלא קרו. והאירועים שלא קרו, יש להודות ביושר, נפוצים גם מהצד שלנו - בניגוד לדיווחים בתקשורת וברשתות לא תועדו 40 תינוקות ערופי ראש באחד הקיבוצים, וגם ידיעות מחרידות אחרות התגלו כפייק ניוז. כאילו שבכלל צריך, כאילו האמת, המציאות שכן קרתה, לא הייתה איומה מספיק.
אבל יכול להיות שזה בכלל לא האמת שהשתנתה, הוגמשה והותכה לכדי נוזל צמיגי, אלא רק המגפונים שדרכם צועקים אותה? הרי מאז ומעולם תוארה האמת כניתנת לעיקום. "ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים", למשל, מזכיר לנו שההיסטוריה לא תלויה בעובדות, אלא בפרשנות שלהן על ידי הצד ששרד כדי לספר עליהן. אורוול ב"1984" חזה את ה"שיחדש", שמתאר סילוף מציאות מוחלט לצורך שימור שליטה וכוח. אפילו לתופעות כמו הכחשת הטבח, שאנחנו עדים לה בימים אלו, יש שורשים עתיקים שמאפיינים זוועות קולקטיביות ויחידניות - החל מהשואה וכלה במקרי אונס. הנטייה לטעון שהם לא התרחשו ולקעקע את אמינות הקורבנות חוזרת בכל פעם מחדש, בכל אירוע ובכל תקופה.
ההבדל הפעם הוא קיומן של הרשתות החברתיות, שהפכו לכלי מרכזי להפצת דיסאינפורמציה, לקיטוב ולהוצאה מהקשר. חשבנו שאנחנו מכורים לסרטוני סידור מקרר, ועל הדרך דחפו לנו אלף "פרום דה ריבר טו דה סי". הקומיקאי סשה ברון כהן, יחד עם שחקנים ושחקניות יהודים אחרים, נפגש לא מזמן עם ראשי טיקטוק ונשא מולם דברים חריפים, בין היתר שהם אחראים ליצירת התנועה האנטישמית הגדולה ביותר מאז הנאצים. כשקמו הרשתות החברתיות, הן היו האפשרות של האנשים הקטנים להישמע, לעקוף את שומרי הסף של מערכות העיתונים ומערכות יחסי הציבור וההנהגה ולקבל קול משלה. כלומר, פעם חשבו שהרשתות ירחיבו את היכולת שלנו לקרוא את המציאות, שהן יהיו עוד נתיב לאמת, אבל אז הן פשוט ירו לה בראש.
אבל זה לא רק הרשתות. יש סוכנים רבים לפוסט אמת, כאלו שהעובדות חשובות להם פחות מהאג'נדה: מפיצי תיאוריות קונספירציה, טראמפ וכל מנהיג שמשתמש בפייק ניוז ככלי פוליטי, ערוץ 14 הוא ערוץ פוסט אמת, אילון מאסק הוא נציג פוסט אמת וסוכן של כאוס. בגדול, כל מי שטוען שהוא זה שמביא את האמת וכל היתר שקרנים ומהנדסי תודעה, רוב הסיכויים שמתפקד על תקן סוכן פוסט אמת.
אולי זה אבוד. אולי בעולם שבו מכחישים זוועות גם כשהן מצולמות ועומדים לבחור שנית בטראמפ לנשיאות ארה"ב, לאמת אין יותר משמעות והיאחזות בה היא אנאכרוניסטית ומיותרת. אולי. אבל היא עדיין קיימת. כי אם אין אישה שילדה בשבי בעזה, אז פשוט אין. כי כל עוד יש מציאות, שמתרחשים בה אירועים מסוימים וקיימות בה עובדות כלשהן, יש אמת. היא פשוט כרוכה בעבודה נורא קשה, כי שקר יכול לעבור חצי עולם בזמן שהאמת רק שורכת את שרוכי נעליה, או כל ציטוט ארכאי ומביך אחר שנידרדר אליו. ומי שצריכה לעשות את העבודה הזאת, מי שצריכה לזרוח בעולם של שקרים, היא העיתונות.
העיתונות צריכה להיות הפועלת במכרות האמת, לחזור להיות המקום הזה שמאמינים לו באוקיינוס של אי וודאות. לא בטוח שזה אפשרי, כיום כבר אין מתווכי ידע קאנוניים שכולם צורכים דרכם את החדשות וגם גופי החדשות מלאי אינטרסים כלכליים ופוליטיים. אבל בני אדם אמורים להסתובב בתחושה שיש לפחות מקור אחד שיספר להם מה באמת קרה, שיש איזו דמות אמינה, מהות דני קושמרואית כלשהי, שתשקף להם מציאות, שתגיד להם אמת. אחרת, היא פשוט תחדל להתקיים, ואיך אפשר לחיות בעולם כזה?