זקני שומרי משקל בטח זוכרים (טוב, זוכרות) את מוצר הבלהות המתקרא "סקיני פסטה" (לא לבלבל עם המוצר הנפלא "סקיני קאו"). זה היה שקר כלשהו בשם "איטריות קונג'אק", נטול גלוטן, תשע קלוריות למאה גרם, ללא פחמימות וחלבונים, שהיה מגיע בתוך שקיות עם מים שהעלו אסוציאציות לעוברים מתים בצנצנות פורמלין. מי שהצליח להתגבר על המראה, גילה אסופה מרהיבה של כלום במרקם מדוזתי, שהיה אמור להשתדך לרוטב עגבניות ולממש את המשאלה העתיקה לפסטה בלי קלוריות. זה לא קרה. לא משנה כמה ניסו לדחוף לנו מבצעים על "מארזי התנסות" (מה זה "מארז התנסות"? זה אוכל, לא טמפונים), מרבית האנשים לא הצליחו לשתף עם זה פעולה. זה היה בלתי אכיל אפילו עבור אלו מאיתנו שאכלו כדרך קבע דברים בלתי אכילים כמו טונה במים וגבנ"צ 9%.
אז הנה חדשות טובות: בורקס/ג'חנון/מלאווח דפי אורז ממש לא מגעיל כמו סקיני פסטה. הוא רמה אחת או שתיים מעל. האם זה מספיק? זה כבר עניין לחשבון נפש של כל אחד עם עצמו. אם עד לא מזמן דפי אורז היו לכודים בפינות האסיאתיות הנידחות של סופרים ומרכולים, לצד שמן שומשום ואריזות של אצות, היום תמצאו אותם בכל מקום. "אמהות מבשלות ביחד" מפוצצות במתכוני דפי אורז. ולא מתכונים לדברים טעימים שמהם עשויים דפי אורז, כמו למשל ספרינג רולז או חתיכות קטנות ומטוגנות של דפי אורז שמקבלים במסעדות אסיאתיות גנריות כמתאבן חינמי, אלא מתכונים לדברים שבאופן מסורתי לא עשויים מדפי אורז כמו בורקסים, ג'חנונים ומלאווח.
וזה בסדר, זה טבעי, באמת. כולנו רוצים להיות בריאים יותר, וסובלים ככל הנראה גם מהפרעת אכילה קולקטיבית כלשהי. יש כל הזמן התנגשות בין להיות "פודיז" ולאכול במסעדות (פעם) ולהעלות לאינסטגרם תמונות של קינוחים מושחתים ולאפות פיתות וחלות ועוגות, לבין המהלך הבריאותי שגם הוא חלק מהעולם - מזונות על, פליאו, קטוגני, פחמימות כשטן, שייקים ירוקים, ניקוי מיצים. שתי הנטיות האלו מתנגשות לכדי אותו חלום בייסיקי שהיה נכון לפני חמישים שנה ויהיה נכון עוד חמישים שנה: אנחנו רוצים לאכול בורקס. אלוהים, שמישהו יביא לנו כבר בורקס.
התוצאה, ובכן, היא מעין קונדום ממולא בגבינות שקיבל פריכות מסוימת מהתנור אבל לא עד הסוף, ובעזרת פיזור של שומשום ודמיון מודרך אתם אמורים להעמיד פנים שזה בורקס. זה לא. וזה לא ג'חנון, וזה לא מלאווח. סליחה על ההתעכבות על הסמנטיקה, זו לא סתם טהרנות מיותרת. נגיד, יש טבעונים שמתנגדים לשימוש במונחים מעולם הקרניבורים לתיאור של אוכל טבעוני, כמו נקניקיית גזר או סטייק כרוב או המבורגר טבעוני, שזה הגיוני כי הפער בין הזיכרון והציפייה שיוצרת המילה "המבורגר" לבין התוצאה בפועל (קציצת עדשים) תמיד יאכזב. אולי גם כאן עדיף לנתק את המילה "בורקס", שטעונה בכל כך הרבה זכרונות של מרקמים ופירורים ונחמה, מגלגולה הנוכחי שמרגיש יותר כמו שקית ניילון מהסופר שבתוכה נדחסו תרד וגבינה בולגרית, וכך התחושה תהיה מעט פחות מדכאת. מה פתאום, אתם לא אוכלים בורקס, סתם את ארוחת הערב דלת הפחמימות שלכם שהיא גם כעורה מכדי להעלות לאינסטגרם. ג'חנון? מי אמר פה ג'חנון, סתם גילגלנו כמה דפי אורז עם שמן קנולה. יש יותר היגיון בלקרוא לזה "חילזון". גם כי זה טיפה מזכיר מבחינת המרקם וגם כי הציפייה תהיה נמוכה יותר ותוכלו להיות מופתעים לטובה.
בורקסים מדפי אורז ראוי שייאכלו על כלים חד פעמיים, מול ספיישל קומי של נטפליקס ועם שוקולד רובי לקינוח, כדי לנקז את כל הפשרות העצובות לערב אחד של דרישות נמוכות מהחיים. זה לא הדבר הכי נוראי שתוכלו לעשות לעצמכם, אבל זה תהליך מזדחל של ויתור ובינוניות. וזה בסדר לוותר בשביל לרזות או להיות בריאים, כל עקרונות אורח החיים הבריא כרוכים בויתור על דברים טעימים. אבל על מנת להימנע מעוגמת נפש מרסקת, יש להכיר בכך שמדובר בפשרה. שעדיין לא נמצא התחליף לבורקס וכנראה שגם לא יימצא. ושזה בסדר, שבחרנו בחיים נטולי בורקס מלבד באירועים מיוחדים ובינג'ים רגשיים. ושבכל הנוגע לפחמימות עדיף לאהוב ולאבד, מאשר לאהוב, לאבד ואז להעמיד פנים שאוהבים תחליף דל שומן וצמיגי.