מדי פעם אנחנו מגלים שמאורעות שמתרחשים אצלנו, גם אם נראים ספציפיים ולוקאליים במיוחד, הם למעשה חלק מתמורות עולמיות. מה שקורה כאן קורה גם במקומות אחרים, נדמה לנו שאנחנו משב רוח היסטורי אבל האמת היא שאנחנו רק עוד עלה שמסתחרר בתוכו. קחו את פרשת בלייק לייבלי, למשל: לכאורה אין באמת קשר בינינו לסקנדלים הוליוודיים, כי מה לנו ולפרשיות מחו"ל? טוב לנו עם הפרשיות שלנו הפשוטות, מהסופר, עם הריבה. אבל האמת היא שהשערוריות מאחורי הקלעים של הסרט "איתנו זה נגמר", די מזכירות את חשיפת "עובדה" על מכונת הרעל שהפעילה חני בליוויס ז"ל, מנהלת לשכתו של ראש הממשלה נתניהו.
למי שהצליח לחמוק מכל אתר חדשות אפשרי, נסכם בקצרה את הפרשה שעליה אפשר ורצוי לקרוא בהרחבה כאן. השחקנית בלייק לייבלי כיכבה השנה לצד ג'סטין בלדוני בסרט "איתנו זה נגמר". הסרט, שמבוסס על רומן מצליח באותו השם ועוסק במערכת יחסים אלימה בין גבר לאישה, הפך להצלחה די רצינית, אבל מאחורי הקלעים נפוצו שמועות על דם רע בין לייבלי לבלדוני שגם שימש כבמאי. נטען כי לייבלי היא דיווה שקשה לעבוד איתה, שהיא השתלטה על הסרט, שהיא קידמה אותו כסרט רומנטי ומתוק ולא כסרט על אלימות מגדרית ועוד האשמות שנפוצו ברשתות החברתיות והפכו אותה לשנואה במיוחד.
הטוויסט הגיע בתחקיר של הניו יורק טיימס שפורסם השבוע, ובו התברר שהקריסה התדמיתית של לייבלי היא תוצר של קמפיין מתוזמר של בלדוני יחד עם מנהלת משברים בשם מליסה ניית'ן. בתחקיר נחשפו התכתבויות בין בלדוני לניית'ן שבו הוא אומר בפירוש שהוא רוצה "לקבור" את לייבלי, והוכחות לכך שהם שכרו יוזרים ברשתות החברתיות שהפיצו שקרים והשחרות אודות הכוכבת. כעת לייבלי תובעת את בלדוני על ניסיון להרוס את המוניטין שלה ועל שורה של הטרדות מיניות שהתרחשו במהלך צילומי הסרט, שחושפות אותו כנבל האמיתי בסיפור. בעצם, הסרט הגשים את עצמו באופן רקורסיבי, כזה שמשתקף בשלמות בתוך עצמו: סיפור על מערכת יחסים מתעללת בין גבר לאישה, נחשף כסיפור על מערכת יחסים מתעללת בין גבר לאישה.
באופן מעניין, הלקוח הקודם של ניית'ן - אותה מנהלת משברים מפוקפקת - היה ג'וני דפ בעת משפט הדיבה נגד אמבר הרד. כזכור, המשפט ההוא הוביל לקמפיין נגד הרד שכולו ריסוק והכפשה, ושממנו היא לא התאוששה עד היום. העולם צפה במשפט ובעדויות נגד הרד והיה בטוח שדפ הוא קורבן של אישה מפלצתית ומטורפת, אם כי ניתן להניח היום שהעמדות שלנו לא היו תוצאה של בחינת האירועים והעובדות, אלא של הנדסת תודעה אגרסיבית באדיבות ניית'ן וצבא היוזרים השכירים שפיזרה ברשתות.
עכשיו, אי אפשר להימנע מההקבלה למנגנון שנחשף בשבוע שעבר ב"עובדה", ושבמסגרתו מנהלת לשכתו של נתניהו נהגה לשגר פקודות לאנשים על מנת שיכפישו ברשת את מתנגדי נתניהו ויפגינו מול ביתם, וכל זה בהוראת שרה ויאיר נתניהו. כלומר, זו תמיד אותה מכונה - יש אדם מלמעלה שמוריד פקודות, יש מתווך באמצע וכמה בובות גרב שמבצעות את הפצת השקרים ברשתות.
כשאנחנו חושבים על הביטוי הזה, "מכונת הרעל", אנחנו מתרכזים יותר ברעל, למרות שהחשיבות האמיתית היא בכלל המכונה. המנגנון הקבוע הזה שבו מתרחש תהליך הנדסת התודעה. אנחנו מסתובבים בעולם הזה באשליה של אנשים בעלי מחשבה חופשית, כשלמעשה כולנו שטופי מוח בדרגות משתנות, אנחנו חברי "לב טהור" רק בלי לדעת את זה.
בואו נחזור לרגע לחו"ל - החודש הודיעה ארה"ב סופית על סגירת טיקטוק בשטחה. והאמת? אפשר להבין. טיקטוק, האפליקציה הסינית המצליחה וחובבת כריית המידע הפרטי מלקוחותיה, היא חלק מרכזי במכונת הרעל. לא רק היא, גם יתר הרשתות החברתיות, זו אחת הסיבות שהסנאט האוסטרלי אישר הצעת חוק שאוסרת על ילדים מתחת לגיל 16 להירשם אליהן. אבל טיקטוק היא בכל זאת ייחודית, כי היא הרשת שכורה הכי הרבה מידע פרטי מגולשיה וכי היא שייכת לחברה סינית, ולממשלה הסינית יש מניות בה וגם נציגים בדירקטוריון. והדוגמה המובהקת מכולם לבעייתיות שלה היא דווקא ישראל: מאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל, קידמה טיקטוק סרטונים פרו-פלסטיניים ואנטי-ישראליים במודע ובכמויות עצומות, שהיו ככל הנראה הדבר השני הכי מזיק להסברה הישראלית (הראשון: ההסברה הישראלית). טיקטוק היא אחת האחראיות המרכזיות לדעת הקהל האנטי ישראלית המובהקת, לפחות בתחילת המלחמה (אחרי זה עשינו עבודה יפה בעצמנו).
כלומר טיקטוק וסין, בלדוני וניית'ן, נתניהו ובליוויס - כולם דוגמאות למכונות רעל. סגירת טיקטוק היא בעצם סתימת הפיר שדרכו זורמת האשפה מסין. מצד אחד, הגיוני שארה"ב תחליט לחסום הנדסת תודעה על אזרחיה. אבל מה עם חופש הביטוי? אם ארה"ב סוגרת את טיקטוק, מה בעצם ההבדל בינה לרוסיה, שגם בשטחה אין טיקטוק, אלא גרסה מקומית שלה שמתאימה לדרישות השלטון? ומה בעצם מבדיל את מכונת הרעל של טיקטוק מזו של אילון מאסק וטוויטר, מלבד האינטרסים המקודמים? ואיך משתלטים על מכונות הרעל והנזק הבלתי נתפס שלהן - לאנשים פרטיים או למדינות - בלי לגלוש לסתימת פיות ולצנזורות?
אין בטור הזה פתרונות, או לפחות כאלו שאינם מבאסים. כי האמת היא שרגולציה כן נדרשת, מכל הכיוונים. מצד הרשתות החברתיות - שחייבות להידרש לאמת ולעובדות, גם במחיר הקטנת חשיפה וגולשים או חיוב בקנסות ענק, כל מה שצריך. מצד המדינה - שצריכה להתערב עם חקיקה ייעודית וקנסות לרשתות. מצד הגולשים - שצריכים לגלות ערנות ולהטיל ספק. ובמיוחד מצד התקשורת מאחר שהתחקירים האלו, בין אם הם פוליטיים או בידוריים, חיוניים להמשך קיומה של מציאות שנשענת על וריאציה כלשהי של אמת. כי זה העניין עם מכונות רעל: על מנת לכבות אותן, חייבים שיהיה מי שיחשוף את קיומן.