נימוס זה דבר חשוב, לפחות עד גבול מסוים או בזמן שאנחנו מחכים לחבילה בדואר. זו הסיבה ששמחתי להיקלע לספרה החדש של תמי לנצוט ליבוביץ, מומחית לכללי תדמית ונוהג, שנקרא "סיביליטי: המדריך להתנהלות חברתית". סוף סוף! אמרתי לעצמי, משהו שיסייע לי לשמור על צלם אנוש במרחב. טיפול המרה שיהפוך אותי לאדם. הלא מה אנחנו, אנשים חרדים חברתית, אכולי ספקות ובעלי מערך נפשי רעוע, צריכים יותר ממישהו שיסביר לנו בדיוק איך להתנהג?
רק ש"סיביליטי", מסתבר, זה לא בדיוק נימוס. זה ניסיון להפוך את האדם לאדיב ומתחשב מתוך כורח פנימי ולא ציות עיוור לחוקים. האיבולוציה הזאת כוללת מסכת של שינויים שלא מתמצה בתודה וסליחה, או אפילו לעמוד בצד הנכון של המדרגות, אלא אימוץ סט של חוקים ייקים שלא ברור מה להם ול-2019. האם זה בכלל אפשרי? אני באמת תוהה, הרי אנחנו חיות, אנחנו קופים שאולפו להשתמש במזלג ולחכות לזולת עם המעלית, הכורח הפנימי והמוסרי שלנו הוא להשתין לאחרים בטריטוריה ולפקד על להקה. נימוס היא התנהגות חברתית, היא אף פעם לא באמת תהיה פנימית. המקסימום שאפשר זה להטמיע אותה כל כך טוב עד שתהפוך לבריטי.
טיפ 1: הזכירו את שמו של האדם במהלך השיחה 10 פעמים
טיפ 2: תחליפו אישיות
ההקדמה מרחיבה את הדיון ומעלה את השאלה, "האם גם אנחנו יכולים להפוך לבעלי נוכחות ממגנטת?" התשובה של ליבוביץ היא כן, והיא מבטיחה לספק "דרכים קלות יחסית לליטוש הנוכחות האישית על פי כללי הסיביליטי". נשמע טוב. מי לא רוצה להיות ממגנט, מלוטש ועוד תיאורים אמורפיים שיכולים להיות מופנים לחי, צומח ודומם?
מה דורש אותו ליטוש? דבר ראשון, איפוק. נשמע הגיוני. ליבוביץ מדגימה, "גם אם אתם אוהבים מוסיקת טכנו עתירת ווליום, רחמו על האורחים והחברים" (=היוולדו בני שבעים!). הביטוי העצמי בוער בכם? רסנו אותו, הוא לא באמת מעניין. "גישת הסיביליטי משחררת את האדם מהעבדות לדחף, לאימפולס ומהשעבוד לתגובה מיידית שנעשית על פי מצב הרוח". המטרה היא תמיד לחשוב קדימה, לבדוק מה ההתנהגות העתידית הכדאית. החיים הם מבחן המרשמלו של המבוגרים. מלבד איפוק, ליבוביץ ממליצה גם על אסרטיביות, אופטימיות, אמפתיה ופיתוח העדפות אישיות בשלל תחומים. או במילים אחרות – תחליפו אישיות. וזה בסדר, זו גם ככה המשימה שלנו – המודעים, המטופלים, צרכני ספרי העזרה העצמית – בחיים האלה. הרי זה לא משנה אם המטרה היא נימוסים או זוגיות או קריירה, האישיות שלנו היא תמיד הבעיה.
בפרק, "8 עקרונות בסיסיים ליצירת רושם חיובי", ליבוביץ מדגישה הופעה מטופחת, במיוחד של השיער, כפות הידיים וכפות הרגליים, וגם טיפים כמו לפתוח תקשורת עם אנשים ב"שיגור מסרים של תודה", או "הזכירו את שמו של האדם במהלך 10-12 המילים הראשונות של השיחה". האם לגדל סיביליטי זה למעשה להפוך ליחצן? מכתם ארוך מוקדש גם ללשון הרע, ואיך להימנע מרכילות מרושעת על הזולת, אבל מבחינתי מדובר בוויתור על ערך ליבה.
טיפ 3: עברת את גיל 40? תסתפרי קצר
טיפ 4: מותר להישען לאחור, אבל רק בבית
ליבוביץ מקדישה לא מעט עמודים לכל נושא המודעות. האישית, הבינאישית, הסביבתית. כל הדרכים שבהן אנו מביכים את עצמנו כי אנחנו לא מודעים מספיק לעצמנו, לסביבה או לסיטואציה. "אל תשתמשו בסלנג בסביבה עסקית", "חצאית קצרצרה היא בחירה טובה לבילוי קליל עם אנשים קרובים, אך לא יכולה לבוא בחשבון לראיון עבודה". אלו דוגמאות לגיטימיות, אבל בשלב מסוים הן הופכות ללא נוחות. נגיד, כשליבוביץ מנסה לנתח את הסיבות לכך ש"אישה שמנה במיוחד לובשת בגדים נוצצים וכובע בולט עם נוצה", או "אישה מעבר לגיל ארבעים ששערה ארוך עד המותניים מעבירה מסר של אי רצון להתבגר. נשים כאלה בדרך כלל אינן ריאליסטיות לגבי עצמן. לעתים נשים מעדיפות שיער ארוך כי הן סבורות שהוא מעניק להן מראה מיני יותר. שיער ארוך ולא מטופל יכול להצביע על אופי מרדני, מחלה, עצלנות וחוסר רצון להשקיע בטיפוח".
אלוהים אדירים, למי אכפת למה אישה מעל גיל ארבעים מגדלת שיער עד המותניים? הסיביליטי, מסתבר, גם יכול להיות כלי דיכוי חברתי. הרי אחת הביקורות השגורות היא כלפי נשים ש"לא מתנהגות בהתאם לגילן", איזה אמצעי משטור, איזה שעמום. הנשים הכי המדהימות לא מתנהגות בהתאם לגילן, פאק סיביליטי, הלוואי שאף אחת לא תתנהג בהתאם לגילה.
"התנהגות ומראה שאינם הולמים לנסיבות יכולים ללמד דברים רבים", מפרטת ליבוביץ את המניעים הפסיכולוגיים האפשריים של כל אחד שלא מתיישר עם הנורמות באוטופיה המדומיינת והאחידה אליה היא שואפת לקדם אותנו, "כגון: צורך בתשומת לב, אגואיסטיות ואי התחשבות באחרים, ניסיון להיתפס כנון קונפורמיסט וחוסר אכפתיות לדעת הסביבה, חוסר חינוך ללבוש ולהתנהגות הולמים, חיקוי של דמות נערצת, העדפת הנוחיות על פני כל דבר אחר". או בקיצור, כל מופע אנושי שהופך אתכם לאדם טיפה מעניין עלול לשמש נגדכם.
לצד המלצות הגיוניות ומתחשבות הקשורות לעמידה בתורים, כבוד לזולת והקשבה, אפשר למצוא גם המלצות התנהגות תמוהות כמו "נסו לא לעיין בתור בעיתון" או "כשאתם יושבים השתדלו לא להישען לאחור, אלא אם אתם בנופש, בביתכם או במסגרת חברתית". המלצות קטנות וקטנוניות שהן חלק מסיביליטי, אבל האמת שבישראל מרגישות בעיקר מגוחכות. הרי הנוהגים האלו, איך שלא תרצו לכנות אותם, הם גם תלויי תקופה ומקום – ליבוביץ כותבת זאת בעצמה- ואלו שלה מרגישים מאוד לא עדכניים ומקומיים.
נגיד, כל הפרק על שיחות הטלפון והסיביליטי, שממליץ לחכות שלושה צלצולים לפני שעונים לטלפון או מציין דברים כמו "מעבר לממתינה אינו מומלץ". נו באמת, גם אנשים שעוד מדברים בטלפון יודעים ששלושה צלצולים זה טיפשי, יותר חשוב לסמס לפני שמתקשרים ולוודא שזה בסדר. שיחת טלפון היא עניין שחלף מהעולם, וגם "נימוסי דוא"ל" השתנו והתפתחו בעשור וחצי שבו יש לנו דוא"ל.
טיפ 5: מתכננים להבריז? שלחו מתנה כפיצוי
גם היחס לנשים וההתמקדות במראה הנשי מרגישים לא מעודכנים ולא נעימים. הסיפור על "מלכת הכיתה" שהגיעה לפגישת מחזור "להפתעתנו המלכה נראית עכשיו כמשרתת. שתי לידות הותירו אותה בגזרה חסרת חיטוב, שיערה דהה, בגדיה אינם תואמים, עור פניה אפור ומצביע על עייפות". או "לנשים: לידות מחלישות את שרירי הבטן, לכן על מנת לשמור על בטן אסופה כדאי להתמיד בשיעורי התעמלות", וכמובן, מה צריכה ללבוש אישה עם "אגן ים תיכוני"? ו"התאימי את צבע הגרב לצבע הנעל". הרי מה שלא מנומס ולא סיביליטי זה המבט הביקורתי, האובייקטיפיקציה. במיוחד בעידן כזה שבו אנו מנסות להתיק את תשומת הלב לנוחות, לקבלה של מנעד גדול יותר של סוגי מראה, ללגיטימציה להסתובב עם האגן הים תיכוני שלנו וגרביים שלא מתאימות לצבע הנעל ולדעת שזה אומר עלינו ממש ממש כלום.
חוסר העדכנות, הפעם כזו הקשורה למקום, ממשיכה גם עם הנושא הכיפי "סיביליטי ואירוח". ליבוביץ מפרטת מתי צריך לשלוח הזמנות רשמיות מודפסות(!) לארוחת ערב, מציינת שאפשר להזמין גם בפקס(!), ואם אתם לא יכולים להגיע כדאי לשלוח מברק(!) או מתנה אישית. ואם אתם מארחים אז מה סדרי הישיבה המומלצים כולל כרטיסיות השם על השולחן, נימוסי הקפה הרצויים, סגנונות הכנת תה ותרבות היין ואופן אחיזת הכוס. רובנו, באם נשלח הזמנה לארוחת ערב בפקס, נקבל כאפה ובצדק. רובנו מוזמנים לדירה השכורה של החברים שלנו בפלורנטין עם פטריית העובש על הקיר, לא לווינדזור, אפשר להרגיע עם כרטיסיות השם.
התחושה ש"סיביליטי" מותיר אחריו היא מדכדכת, כי נימוס זה דווקא ממש אחלה וזה נושא שיש להידרש אליו, במיוחד כאן ובמיוחד עכשיו, אבל לא ככה. לא באופן מגביל, ממשטר ולא מעודכן למקום ולזמן. "סיביליטי" קושר לנימוס אינספור סממנים חיצוניים, דקדקניים ומיותרים, שמוחקים את המהות האמיתית שלו. שהופכים נימוס ללגימת ספל תה עם זרת זקורה, במקום למה שהוא אמור להיות: קוד חברתי של כבוד, של נחמדות, של התחשבות, כללים שיסייעו לנו לחיות בעולם שבו כולם מתנהגים קצת פחות חרא אחד לשני.