בשבוע הקודם היו אלו ארבעה ילדים שאבדו בג'ונגל של האמזונס - והשבוע מדובר במיליארדרים בצוללת שאבדה במעמקי האוקיינוס. שזה, כולנו נסכים, פחות חמוד. הילדים נמצאו בריאים לאחר ארבעים יום. לצוללים כבר אזל החמצן והם, לפי ההערכות, מתים.
לטובת מי שמשום מה לא הפעיל גוגל אלרט על הפרשה הכי מסעירה של השבוע, אפשר לספר שמדובר בצוללת קטנה בשם "טיטאן" של חברת "אושנגייט", שיכולה להגיע לעומק של 4,000 מטרים - שזה עמוק ואפל מספיק בשביל שלכל היצורים שחיים שם יהיו פחות מדי עיניים ויותר מדי שיניים. בשנים האחרונות תיירים עשירים במיוחד ואמיצים במידה, מצטרפים למשלחות שבמסגרתן צוללים למעמקים כדי לצפות בשרידי הטיטניק. בכל מסע כזה יש נהג, מדריך ועוד שלושה אזרחים שכל אחד מהם משלם כ-250 אלף דולר כדי להצטרף למסע קצר אל עומק האוקיינוס.
במשלחת הנוכחית היו מיליארדר בריטי חובב צלילה בשם האמיש הארדינג, איש עסקים פקיסטני בשם שהזדה דאוד, ובנו של דאוד - סולמן. משפחת דאוד נחשבת לאחת העשירות בפקיסטן. למרות שמה, "טיטאן" היא צוללת קטנטנה, גליל מתכתי באורך 6-7 מטרים שאפשר רק לשבת בו ונראה כאילו הורכב ממכונת כביסה ושלושה טוסטרים. היא לא מחוברת ל-GPS, והפרט הכי מבעית לגביה הוא שאי אפשר לפתוח אותה מבפנים. היא מוברגת או מותכת לכדי סגירה הרמטית לאחר שהאנשים כבר בתוכה. כלומר, גם אם הצוללת הצליחה לחזור לפני השטח, אין ממש דרך לאתר אותה מבחוץ - מלבד לסרוק את פני השטח הלא קטנים של האוקיינוס - ולנוסעיה אין דרך לפתוח אותה מבפנים כדי לנשום.
כל אדם סביר שהיה שומע את תנאי הפתיחה האלו, היה מתרחק באיטיות מהאירוע. רובנו מבינים שמקומות שאין בהם חמצן לא רוצים שנהיה בהם. אבל לא מדובר באנשים סבירים אלא במיליארדרים אקסצנטריים, ולכן אין להם בעיה לעלות על חלליות רעועות או צוללות מקרטעות שייקחו אותו למקומות שאין בהם אוויר. מדובר בסוג של היבריס, נרקיסיזם גרנדיוזי ותחושת אומניפוטנטיות. הם מספיק חשובים כדי להגיע למקומות שבני תמותה אחרים לא, וגם בלי לפחד שיקרה להם משהו. אין להם שום בעיה שידחסו אותם לסיר, יתיכו מעליו מכסה, יקראו לזה צוללת ויזרקו הכל לים, כי מי יכול עליהם? מה כבר יכול להרוג אותם? ובכן, האוקיינוס. הוא תמיד כאן כשבני אדם צריכים תזכורת לכך שהם רק בני אדם.
כולם, כמובן, קיוו שהם יחולצו בשלום על ידי אחד או יותר מ-900 כלי השיט והתעופה שחיפשו אחריהם, בעיקר כי כך יהיה נעים יותר להעביר עליהם ביקורת. כי סליחה, כן? אבל לא קל לגייס אמפתיה כלפי מיליארדרים שמשתמשים בכסף שלהם כדי למות בדרכים מטופשות, שגם אין בהן כל תועלת לעולם, למדע או לזולת. כמובן שזה לא הכסף שלנו ושיעשו מה שבא להם, אבל סביר להניח שלמאות הכוחות הצבאיים שמבלים כבר כמה ימים בסריקות אחריהם היו עוד דברים לעשות.
העולם מרותק לפרשה, בטח יותר משהוא מרותק לפרשייה אחרת - ספינת מהגרים שטבעה אל מול חופי יוון יחד עם מעל 500 נוסעיה. אבל מה לעשות שמהגרים שדחוקים בסירה פחות מעניינים ממיליארדרים שמצטופפים בצוללת. התקשורת לא מפסיקה לעסוק בהם, אבל לא בהכרח באהדה. בטיקטוק וביתר הרשתות החברתיות הם זוכים ללא מעט ללעג. גם מהגולשים, כצפוי, לא חמקה האירוניה שבמסגרתה צוללת יוצאת לראות שרידי טביעה וטובעת בעצמה. יהיה מדהים אם בעתיד יהיו משלחות תיירות שיצאו בעקבות צוללת התיירות שטבעה כשיצאה בעקבות ספינת הפאר שטבעה. ובכלל - הסטייה שבלצלול נורא עמוק כדי לראות מה נשאר מאסון ימי, איך זה הפך בכלל ל"טיול" שמוכרים אותו? האם אסונות הם תרבות הפנאי של העשירים עכשיו?
הסיפור הזה מסעיר במיוחד, וזה טבעי - יש בו הכל. מיליארדרים וצוללת וטיטניק ותחושת קלאוסטרופוביה. המחשבה על האנשים האלו שדחוקים שם בצוללת, לא משנה כמה הם רחוקים מאיתנו, מובילה לתחושת מחנק קולקטיבית. כל מי שנתקע פעם במעלית או ננעל בתא שירותים זעיר, מרגיש כלפיהם לפחות שביב קטן של אמפתיה. אבל אולי מה שמוביל לתחושת המעורבות הרגשית הגבוהה ביותר זה החישוב האובססיבי של הזמן שנותר להם. כשכל העסק הזה יהפוך לסדרת נטפליקס (דוקו אם הסוף יהיה רע, עלילתי אם יחלצו אותם), זה יהיה בגלל שעון החמצן שהלך ואזל לנגד עינינו. הגמר הגדול של התקופה.
וזה לא רק אפקט שעון החול שלהם שהיה, אין מה לומר, מסעיר בהחלט, אלא גם - סליחה על הפיוטיות - הספירה שלנו לאחור מול המוות. הרי גם ככה זה משהו שאנחנו עושים, במידות שונות של מודעות ובהלה ובהתאם לגיל ומצב רגשי. גם בלי להיות לכודים בצוללת אנחנו מרגישים את תקתוק השעון, נלחמים בזמן שאוזל, בכל יום, כל שנה, כל חודש. והנה זה קורה מול העיניים שלנו - לאנשים אחרים ובקטן ובמהיר. ולרגע אחד, למרות המרחק והפער האמפתי, יש הזדהות. הייתה תקווה נואשת לסוף טוב והבנה שמבחינה פסיכולוגית, גם אנחנו שם, בצוללת כלשהי, מתכוננים למות.