בקולקציית הסופגניות של רולדין 2019, יש אחת שמגיעה עם שפופרת משחה, מפלסטיק כמובן, שבתוכה קרם כלשהו, ומתווספת לסופגניות הצ'ייסר שאנחנו מכירים משנים קודמות. הזעקה האקולוגית מציפה את הרשת, ובצדק, העמלץ הגוסס שיגרדו לו את השפופרות האלה מהבטן לא יתנחם בכך שזכה לטעום גלסאז' אגוזי לוז. אבל מוכרחים להודות שמעבר לעיוורון הסביבתי, יש במראה של שפופרת משחה שמונחת על סופגניה גם משהו נורא לא מזמין, משהו רפואי, אווירת פטריות ברגליים. התחושה היא של סופגניה מהודרת כל כך עד שיש בה מרכיבים עם מבטא - סבלה וקרם פטיסייר וגנאש בלונד ותחרת שוקולד וקראסט קרמל - שמישהו החליט שיהיה סקסי להניח מעליה שפופרת של "טחור לי". מה יש לכם? איפה החשיבה השיווקית? מי ירצה למרוח על הסופגניה שלו אסוציאציה לתכשיר פרוקטולוגי?
עולם הקונדיטוריה יצא משליטה, כבר הבנו את זה. אנחנו בעידן של מפלצות גלסאז', של מירוץ חימוש שנתי בין קונדיטורים, כל אחד מנסה לאגף מהצד עם עלעלי זהב או פאייטים מתחלפים אכילים. כתוצאה, הסופגניות עברו וולגריזציה. הן מתוקות ומופרכות יותר ונראות כמו מוטציות קרינה, משהו שעדיף להעביר עליו מונה גייגר לפני שאוכלים. סופגניות שנפלו לתוך מיכלי חומצה ויצאו מעוותות ועם כוחות על שכוללים צ'ייסר טופי. סופגניות שנראות כמו ליידי גאגא של לפני "shallow", שמזכירות קורבנות בוטוקס, עקומות ונפוחות ממילויים, וגם את הגרמלינס בת מ"גרמלינס 2". סופגניות שהן פרודיה על סופגניות, שיירי פרופס ממערכון טורטלים, סופגניות כל כך מתאמצות ומזיעות שהן כבר חסרות קלאס. עיקרון ההכבדה, משהו שנולד לצילום אינסטגרם בלבד ואין לו יתרונות אחרים, כי זה לא שאפשר לאכול את זה אחרי זה בלי להיראות כמו אידיוט ובלי שהכל יתפרק עלינו.
אבל מה לעשות, רולדין (שם קוד כללי למותגי סופגניות) בבעיה. הם חייבים לספק כל שנה את השדרוג וההפתעה ואת הוואו, כי סף הריגוש עולה. פורנו הסופגניות הזה חייב להפוך ליותר ויותר קיצוני על מנת למשוך תשומת לב, כדי שכל כפויי הטובה יעלו אותה לאינסטה עם הכיתוב "אבל הכי טעימה הפשוטה עם הריבה מהסופר" (כן? אז למה לא קניתם אותה?). היצירתיות המאולצת הזאת לוקחת את הז'אנר רחוק יותר ויותר מדי שנה, לא פלא שבסוף נתקעים עם סופגניה שמעליה שפופרת למיסיל נגד פטרת. מחכים לקולקציית 2020 עם נר וגינלי מקרמל מלוח! בסוף המהלך יושלם ופשוט יניחו על הסופגניה שני טאמס ונסגור עניין.
יכול להיות שהסופגניות האלו הן פשוט עץ האשוח שלנו. הדבר הזה שמותר לקשט באופן מוגזם פעם בשנה כי חג. והפעם גם כל המעצבנים שמחרימים קניון בבת ים כי שמו בו עץ קריסמס יכולים להשתתף, כי זה עדיין "משלנו". בכל שנה אנחנו מתקרבים לכריסמס יותר ויותר, קישוטי אשוח כבר נמכרים בכל מקס סטוק, הנובי גוד הוא כבר חג חצי רשמי, אנחנו כפסע מלחכות שסנטה ייתקע לנו בארובה. הסופגניות הן דרך לאוורר את התשוקה לחג הנוצרי אבל באופנים שהם עדיין, פחות או יותר, יהודיים.
בתצורתה הנוכחית, הסופגנייה היא כבר לא פחמימת חג בסיסית, אלא מוצר אחר מאזורי הפינוק, העיצוב והלייף סטייל. הדבר היחיד שנשאר מהמאכל המקורי זה השם ועונת הפריחה. באופן טבעי היא גם עולה יותר, מה שמוביל לגל בדיחות המשכנתא ברולדין, אבל הרי ברור שסופגנייה שהונדסה ותוכננה ועוצבה וריססו מעליה כמהין ונראית כמו ביצת פברז'ה לא תעלה ארבעה שקלים. כולנו לכודים במעגל אכזרי של סופגניות שהופכות ליקרות יותר, מופרכות יותר ו – על זה אפשר להתווכח – אכילות פחות.
והן לא לבד, הסופגניות המופרעות הן חלק מעולם הקינוחים המוגזמים הכללי. כל המתוקים שזוכים לכינוי "חד קרן" כי יש בהם כל כך הרבה צבעי מאכל שבמבט ראשון לא ברור אם זה מזון או סליים. הגלידות המוזרות, עוגות המספרים, אמני הקינוחים שתפסו תאוצה כמו ליאור קוקה, הכל משוגע וצבעוני וגדול ושופע, ומשלים את המגמה ההפוכה של צמצום, מינימליזם וניקיון. הרי אם מארי קונדו תראה את הסופגניות האלו היא תתאבד. התחושה היא שיש שתי תנועות הפוכות – של הפרזה ושל צמצום, שתיהן חלק מהדיאלוג הרגשי שלנו עם תרבות השפע, אחת מתנגדת לו ואחת מתמסרת לו, וכל אחת מהן הולכת ומקצינה. איך תיראה סופגנייה מינימליסטית בעיצוב סקנדינבי? האם היא תהיה עשויה מפרקט? או, ככל הנראה, היא סתם תהיה סופגניית סופר קטנה וחומה, עם חלל איחסון פרקטי לריבה, שעדיין תעלה יותר כי יתווסף לה התואר "סופגנייה נורדית".