עוד שבוע, עוד שערוריית גווינת' פאלטרו - סוגה שמבוססת על שילוב בין עושר, טרלול וחוקן קפה. אישה שנואה ואהובה שנולדה מחדש ככוהנת קייל עם אובסס וולנס מפחיד, שבמסגרתו היא ממליצה לנו, ברצינות גמורה, על הסגולות הבריאותיות של אידוי וגינה או עקיצות דבורים.

פאלטרו – שהביאה לחיינו את אימפריית הלייף סטייל היוקרתית goop, הלינק הוא כדי שתתרשמו מהתמחור המופרע - התארחה בפודקאסט "The art of being well" של ד"ר וויל קול. קול, למען הסר ספק, הוא אינו דוקטור במובן הרפואי אלא למד רפואה משלימה. פאלטרו סיפרה שם על יום בחייה: בוקר ציח וצח, כלומר קפה ומדיטציה (ולעתים מיץ סלרי או מים עם לימון, אם מתחשק לה להתפרע). לאחר מכן היא נותנת שעה של תנועה – הליכה, פילאטיס או התעמלות, בהמשך היא מתפנה לטיפול ממושך לעור, ואז עוקצת 30 דקות סאונה. בצהריים היא אוכלת את הארוחה הראשונה שלה. יותר נכון לוגמת אותה, כי מדובר בציר עצמות. עיסוקי הלייף סטייל שלה ממשיכים עד הערב, שבו היא תאכל ירקות ולעתים גם דג. לאחר מכן היא לא תאכל שוב עד הצהריים שלמחרת. כנשנוש, סיפרה פאלטרו, היא אוהבת לקבל עירוי ויטמינים ישירות לווריד. נו, מי לא.

עכשיו, איזוטריות שכאלו הנוגעות לפאלטרו כבר לא ממש מפתיעות את הגולשים. היא הרי אמרה פעם שתעדיף לעשן קראק מאשר לאכול גבינה מעובדת, והוציאה ספר מתכונים שהמצרכים לאחד הסלטים בו עולים 150 דולר. לסלט אחד, כן? היא מקדמת אורח חיים בלתי אפשרי עבור האישה הממוצעת – מנותק מבחינה כלכלית ושנוי במחלוקת מבחינה בריאותית. אה, לגבי זה, בפודקאסט היא התוודתה גם על חיבתה ל"תרפיית אוזון רקטלית" שבמסגרתה מחדירים לגוף גז אוזון דרך הרקטום. עקרונית מדובר בטיפול שה-FDA (מנהל התרופות האמריקני) מזהיר מפניו, אבל לטענתה זה שיפר מאוד את איכות חייה.

כצפוי, הרשת ערפה את ראשה והניחה אותו בקופסה, מזל שהיא כבר רגילה. מאשימים את פאלטרו בעידוד הפרעת אכילה - שהרי התזונה שלה היא סוג של הרעבה; נטען כי היא נראית חולנית וכמושה מהרגיל, שהיא פריבילגית ומנותקת; ואף נשלף אחד הכינויים המעניינים שמופנים כלפי נשים - Almond mom, אמא שקדים. כינוי לנשים עשירות בגיל העמידה שלא אוכלות ארוחות אלא מנשנשות שקדים לאורך היום, ובעיקר דוחפות דיאטות רעילות לילדות שלהן.

לא מדובר בכינוי חדש, אלא כזה שהתפוצץ עכשיו וצבר 270 מליון צפיות בטיקטוק ואינספור סרטונים של נשים שמספרות על חוויות הילדות שלהן, עם משפטים ששמעו מה"אלמונד מאם" הפרטית שלהן כמו - "לא, את לא צריכה את זה", "הרוטב בצד בבקשה", "אין קינוח, יש פרי", ושלל סלוגנים מצחיקים-מדכאים שאחראיים לחלק בלתי מבוטל של הפרעות האכילה בקרב נשים בעולם.

הטענה היא שהכינוי נולד בתחילת העשור הקודם, כשיולנדה חדיד כיכבה ב"עקרות הבית האמיתיות של בברלי הילס". בתה, ג'יג'י, אמרה לה שהיא רעבה – ואז אמה ייעצה לה לאכול שני שקדים וללעוס אותם היטב, והרגע הזה הפך לדוגמה ליחסים רעילים במשולש הרגיש שהוא אימהות, בנות ומזון. אימהות שקדים הן נשים שמערכת היחסים שלהן עם מזון היא לא בריאה, והן עושות העברה בין דורית לבנותיהן לדימוי הגוף המחורבן שלהן עצמן.

"אלמונד מאם" מצטרף לשורה של כינויי אימהות, ביניהן "ג'וס מאם" – אימהות שצריכות יין כדי להעביר אחר צהריים עם ילדיהן, והן קולניות לגבי הקושי שבגידול ילדים. אפשר להכניס גם את "קראנצ'י מאם" לרשימה, שמתאר אימהות ניאו היפית - חיתולי בד, הנקה עד גיל מאוחר, לידה טבעית, הישארות בבית, היסטריית סוכר ומסכים – כל זה באופן עשיר ופריבילגי במיוחד. יש גם את "אמא מפלסת שלג" - שסוללת את דרכו של הצאצא להצלחה בדרכים אגרסיביות במיוחד, ועוד המון סוגי אימהות, מומצאים יותר ופחות. אצלנו, אגב, יש בעיקר את סטריאוטיפ האם היהודייה או הפולנייה, שמגיעה עם סט תיוגים כמו מגוננת, דאגנית, שתלטנית ומתערבת.

אבל כשחושבים על זה, יש באלמונד מאם, ובכלל בסיווגי האימהות האלו, משהו נורא מיזוגני. גם כי מראש הם פונים לנשים בלבד, למרות שהתנהגות "אלמונדית" יכולה להגיע מכל בן משפחה. האימהות מונצחות בתור אלו שאחראיות בלעדית על גידול הילדים ולכן הן אשמות בהכל, בלי להתייחס לתפקידן המשמעותי של הסביבה והחברה בהבניית המבט והיחס כלפי עודף משקל. גם אצל הילדות, אבל גם אצל האימהות עצמן, שחיות בעולם הזה ושהפנימו את הערכים האלו. חלקן מצולקות בעצמן ורוצות שלבנות שלהן יהיה קל יותר משלהן היה, וחלקן פשוט לא זכו לגדול בתקופה שבה היו פרסומות למודיבודי ודאב, ונוכחות של נשים פלאס סייז בתקשורת ומודעות לאפשרות לגוף בריא ויפה ומגוון גדול של מידות. באלמונד מאם יש משהו מוכר ונפוץ, ולכן הכינוי מעורר הזדהות כל כך גדולה ברשת. העניין הוא שזה כינוי שבוחר רק את הרעילות המגדרית מתוך סט התנהגויות שמגיעות לעתים עם נסיבות מקלות, או שהן נתונות לשינוי, או שגם האימהות עצמן הן קורבנות שלהן.

ואולי אותה מידה של מיזוגניה מופנית גם לגווינת' פאלטרו. ברור שהחיים שלה שונים מאוד מאלו שלנו, אף אחת מאיתנו לא יכולה לרכוש כמעט כלום באתר "גופ" וגם לא נחזיק שורה של בעלי מקצוע כמו "מאמנת נשימה" או מורה פרטי למדיטציה. היא פריבילגית ומנותקת ולא מעוררת הזדהות, אבל אם היא הייתה גבר אולי הייתה מובעת קצת יותר הערכה לכך שהיא הקימה אימפריה של 200 מליון דולר (שכוללת גם שתי סדרות מצליחות בנטפליקס בשם "מעבדת גופ"), אולי היא הייתה מוזכרת גם בהקשר של נסיקתו המחודשת של הניו אייג' ובכך שהיא מקדמת ערכים כמו אינקלוסיביות, סובלנות ואת הגישה שמותר, רצוי והכרחי לפנות לטיפול ולעזרה. ואולי לא, אבל גבר בטוח היה סופג פחות קיתונות בוז. 

התגובות בטיקטוק להתנהגויות שמנופוביות מוכיחות שנשים צעירות, מה שנהוג לכנות דור ה-Z, כבר הפנימו את השינוי. שחברתית, אנחנו במקום שמכיל ומעודד מבני גוף שונים ושמסרב לנרמל הפרעות אכילה. אבל התגובות לגווינת' פאלטרו מעוררות את התהיה אם, באיזשהו מקום ובמובנים אחרים, כולנו הפנמנו קצת את השנאה העצמית וכולנו קצת אימהות שקדים, כלפי עצמנו וכלפי אחרים.