הם בכל מקום, בטוח ראיתם. על עצים, עמודי חשמל, קירות בניינים, לוחות מודעות. גרפיטי עם שמות של נרצחי 7 באוקטובר ונופלי המלחמה וסטיקרים עם שמות, לעתים גם משפט קצר, תמונת פנים. ילדים יפים אחד-אחד.
יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה הולך להיות קשה במיוחד השנה. יש לנו הרבה יותר את מי לזכור, עם למעלה מ-700 חללי כוחות הביטחון ויותר מ-800 אזרחים שנהרגו ונרצחו מתחילת המלחמה. אירועי אוקטובר עדיין טריים, החטופים עוד שם והמלחמה עוד מתחוללת. אבל בעוד שלגבי עצמאות נערכים אינספור דיונים על ווליום ועל אופי החגיגות, עם יום הזיכרון אף אחד לא ממש מתעסק. אף אחד לא מסביר לנו איך לציין אותו, מה מידת העצב או הזעם או האיפוק שיאפשרו לנו לא להתפרק לגמרי, לא להתרסק. מישהו נתן על זה את הדעת?
לאורך השנים התרגלנו לזכור באופנים מאוד מסוימים, כולם סדורים. יש לנו יום זיכרון, טקסים, שתי צפירות. אתר יזכור, הקרנת שמות כל הנופלים ברצף בערוץ ייעודי, אנדרטאות. יש את היכל הזיכרון הממלכתי עם שמות הנופלים כתובים על הקיר, יש לנו מוזיאונים, שירים קבועים, סרטי דוקו, את "יום אחד נהפוך לשיר" של גלגלצ. התרגלנו לכך שזיכרון הוא דבר רציני, ממסדי, הוא מגיע עם תקציבים וזמרות במכנסיים מחויטים.
האסון הנוכחי הרחיב את האופנים שדרכם אנחנו זוכרים. כתובות הגרפיטי עם שמות הנרצחים והנופלים, שממלאים קירות ברחבי הארץ, הם ביטוי אורגני לכאב, גם הסטיקרים. הם נעשים על ידי אנשים פרטיים, משפחות או חברים. בחלקם יש קוד QR שאפשר לסרוק ולקבל מידע על הנופל. הקוד על הסטיקר של ליבי כהן מגורי מוביל ליוטיוב, ל"קרן שמש" של בניה ברבי.
לליבי כהן מגורי נפתח גם עמוד אינסטגרם שאליו מעלים תמונות, קטעי וידאו וזיכרונות. עמודי זיכרון באינסטגרם אפשר למצוא על עוד נופלים ונרצחים רבים, בין היתר עמוד הנצחה לדין נהוראי שנרצח בנובה, עמוד על סגן עומרי שורץ ז"ל, שנפל בקרב בצפון הרצועה, ועמוד אינסטגרם על בניהו ביטון שנרצח בנובה, שבו אפשר לראות תמונות שלו ולצפות בביצועים לשירים. בניהו, שהיה בן דוד שלי, היה בחור משגע, מוכשר ויפה, שחלם להיות מוזיקאי. ועכשיו יש אלפי בני דודים ואחים ואחיות ואמהות ואבות, שמגיעים ליום הזה קצת המומים. איך מציינים את יום הזיכרון כשאנחנו חיים בצפירה מתמשכת, כבר מעל 200 יום?
בסטיקרים, בגרפיטי ובעמודי האינסטגרם יש משהו מאוד לא ממלכתי. הזיכרון יורד לרחוב, עוזב את השדה הטקסי של "החיטה צומחת שוב" ועובר לבניה ברבי ביוטיוב או לגרפיטי בסמטאות ובגינות. ההפקעה הזאת מהטריטוריה הממלכתית קשורה לקרבה לאירועים וגם לריבוי הנרצחים שאינם חיילים אלא אזרחים, ברובם צעירים מאוד. אבל לא רק, כי הנסיגה מהממלכתיות קשורה גם להתמוטטותה של הממלכתיות. אנשים לא סומכים יותר על המדינה שתעשה את תפקידה, ולכן הם מתייצבים בעצמם.
זה הרי לא קורה רק בהנצחה. בין משיאי המשואות השנה אפשר למצוא הרבה גיבורי 7 באוקטובר. חלקם בכיתות הכוננות, חלקם אנשי היישובים שנלחמו בחירוף נפש, חלקם כאלו שהצטיינו בהסברה לעולם בתקופה הכל כך קשה הזו. המשותף לרובם, הוא שמדובר באזרחים פרטיים. אנשים שעשו את מה שהמדינה הייתה אמורה לעשות, שהתייצבו במקומות שבהם המדינה כשלה ועשו את תפקידה במקומה.
ההפרטה הזאת של ההנצחה היא המשך של המוות עצמו, שהיה תוצאה של הפקרה, הזנחה וחוסר תפקוד. מדינה שלא זכרה את תושביה בחייהם, לא שעתה להם בחטיפתם, ואין מה לסמוך עליה גם בהנצחתם. וזה הדדי, כי גם אנחנו לא מעוניינים באבל הממלכתי שמריח ממניפולציה ושימוש ופוליטיזציה. ואיכשהו הירידה הזאת מהפומפוזיות, הבחירה באישי, הופכת את האבל לשובר לב אפילו יותר. ומה שכולנו יכולים לעשות זה להיות חלק ממנו בעצמנו. לעצור לרגע ליד הגרפיטי או הסטיקר ולקרוא את השם, ולסרוק את קוד ה-QR או להיכנס לאינסטגרם, לזכור לכמה רגעים את האדם הזה שכבר לא נמצא, ושהשאיר אחריו חברים משפחה ואבא ואמא שלא מאמינים שככה הלכה להם קרן שמש.