מבול סדרות המורים על המסך עושה חשק לקחת ערב ולייבב מול "ללכת שבי אחריו", שבו מגלם רובין וויליאמס מורה אכפתי בפנימייה שמרנית לבנים, שמלמד את תלמידיו לחיות את היום, לחתור תחת סמכות ולקרוא שירה. סרט בכי ניינטיזי מושלם ויפהפה שיגרום לכם להתגעגע לרובין וויליאמס ולהעביר את הילד לחינוך ביתי.
וזה לא רק רובין וויליאמס, יש מסורת שלמה של סרטי מורים שלוקחים תחת חסותם כיתה בעייתית, או תלמיד ממשפחה קשה אבל עם המון פוטנציאל, ומחליטים לא לוותר עליהם (ברגע כלשהו בסרט גם ייאמר המשפט "אני לא מוותר עליך!"). המורים הדגולים האלו מחזירים לילדים את האמון בעולם, במבוגר אחראי ומיטיב ויותר מהכל – מוזיקה דרמטית - בעצמם. אה, והם כמעט תמיד גברים. נכון, יש את מישל פייפר ב"סיכון מחושב", שיר נושא שתפרו סביבו סרט, וסרטים נידחים כמו "הנזירות בלוז 2" (וופי גולדברג מלמדת כיתת מב"ר מוזיקלית שכוללת את תלמידת התיכון לוריין היל), אבל עדיין הנטייה הטלוויזיונית והקולנועית היא להתמקד במורים מסוג בן. אפשר כמובן להרחיב את זה לנטייה הכללית להתמקד בדמויות מסוג בן, גיבורים גברים חלשו על המסך עד השנים האחרונות, פשוט במקרה של מורים זה טיפה משונה בהתחשב בכך שרוב המורים הם, ובכן, מורות.
בואו נתמקד בטלוויזיה שלנו, הישראלית. השבוע, למשל, עלתה בהוט "העיר הטובה". עוז זהבי הוא מחנך כיתת אתגר שנאבק על תלמידיו הבעייתיים שמגיעים מרקע סוציואקונומי דל, על הדרך הוא גם מתמודד עם זהותו המינית. השנה שודרה גם "שעת אפס" בתאגיד, סדרה מעולה בכיכובם של דורון בן דוד ומאיה לנדסמן שבמרכזה פולמוס אידיאולוגי בין התלמידה (לנדסמן) לבין מורה לאזרחות חדור להט (בן דוד), אידיאלים ואכפתיות שמתמודד, כמקובל, עם טראומת עבר. גם "אחד על אחד" שודרה השנה, אולי היא חלפה לכם מתחת לרדאר, שבה מורה פרטי בגילומו של תומר קפון משקיע נורא בתלמידיו. אה, ומהצד גם מתמודד עם מות אימו.
אז מה היה לנו? מורה גבר, המון אכפתיות, התמודדות עם טראומות או שדים. נוסחה קבועה. לא רק של השנה האחרונה, גם ב"עניין של זמן" המחנך הוא מתי (וסגל בית הספר מאוד שוויוני מגדרית), וגם ב"גלי" המורה הוא מר שוסטר. במציאות, לעומת זאת, כלומר בשעמום שמתרחש מחוץ למסך ומכונה החיים עצמם, הנתון המעניין הוא שששיעור המורים הגברים בישראל הוא רק 15%, ואילו המורות - 85%. גם בארה"ב המצב לא מאוד שונה, 80% מורות ו-20% מורים.
הטלוויזיה יכולה להיות חלק מהשינוי, אבל היא לא
בזמן שהטלוויזיה גורמת לנו להתאהב בפרוטגוניסטים המיוסרים של מערכת ההוראה המדומיינת, זו האמיתית כוללת רוב מוחלט של מורות שאף אחד לא סופר ונתפסות כחלק מצבא הרשע של יפה בן דוד שרק רוצה להשבית את הלימודים ולא מוכן לסתום את הפה ולהרוויח 5,000 שקל בחודש. יש יחס הפוך ודי מדהים בין האופן שבו המסך משווק לנו מורים, לבין האופן שבו נתפסות במציאות מורות.
אגב, לפי דו"ח הממונה על השכר במערכת החינוך הממשלתית לשנת 2020, אמנם פחות מ-15% מעובדי ההוראה הם גברים, אבל כן אפשר למצוא אותם במערכת החינוך. בניהול, כמובן: יותר מ-30% ממנהלי בית הספר הם גברים. למה? תאוריה יפה במדעי החברה שנקראת "מעלית הזכוכית", מסבירה איך, שוב ושוב, גברים מתקדמים גבוה ומהר יותר בתפקידים שנחשבים לנשיים. כלומר בעולם החינוך, הסיעוד והעבודה הסוציאלית גברים ונשים יתחילו מאותה הפוזיציה, אבל בסוף מי שיתקדם יהיו גברים.
גברים שהולכים להוראה נתפסים כאידיאליסטים שהיו להם אפשרויות בחוץ אך בחרו בהוראה, ומורות נתפסות כנשים דלות כישורים שלא היו להן אפשרויות אחרות. הטלוויזיה, שלא מצליחה להשתחרר מקלישאת הגבר האידיאליסט והמיוסר, משתפת פעולה עם הדימוי הזה
אולי מעלית הזכוכית תופסת גם בטלוויזיה – כל המורות הן נשים, אבל הגברים הם אלו שיכתבו עליהם תסריטים. וככה אנחנו מגיעים למצב שיש על המסך יותר מורים מאשר במציאות, אבל בכל הנוגע למורות אנחנו עדיין תקועים עם גברת זעפני מ"זבנג".
הוראה היא אחד התחומים שבהם פערי השכר בין גברים לנשים קטנים במיוחד. הוא עדיין קיים (וברור שהוא לטובת הגברים), בשיעור של 5%, אבל תדמיתית הפער גדול הרבה יותר. הדימוי של גברים שהולכים להוראה הוא תמיד של אנשים ערכיים ואכפתיים, ואילו מורות הן עייפות, שחוקות ותאבות חופשים. אפילו המימרה הנושנה "מורה טוב מורה לחיים" היא בזכר! עד כדי כך מורות לא נחשבות. האמת העצובה היא שגברים שהולכים להוראה נתפסים כאידיאליסטים שהיו להם אפשרויות בחוץ אך בחרו בהוראה, ואילו מורות נתפסות כנשים דלות כישורים שלא היו להן אפשרויות אחרות ולכן הלכו להוראה. הטלוויזיה, בכך שהיא לא מצליחה להשתחרר מקלישאת המורה הגבר האידיאליסט והמיוסר, משתפת פעולה עם הדימוי הזה ולמעשה, באמצעות ההיעדר הנשי, גם מחזקת אותו.
הטלוויזיה שלנו לא תפתור את המשבר מול מערכת החינוך. את זה יוכלו לעשות רק תוכנית ממשלתית סדורה, המון כסף וזה שלמישהו יהיה אכפת מאיך אנחנו מגדלים פה ילדים. אבל הטלוויזיה, אם היא כבר טורחת על ייצוגים ודימויים, יכולה להיות חלק מהשינוי או לפחות להזכיר, אם היא כבר עוסקת בנושא, שיש גם מורות. ושיש גם מורות נפלאות ואכפתיות. רובנו פגשנו כמה מהן וגם הילדים שלנו, אם יהיה להם מזל, ייתקלו בלפחות אחת.