1. למה אנחנו אוהבים את השיר של נסרין?
    על פניו, "לא לפנות אליי" הוא עוד להיט מסוגת היציאה הקומית שנדבקת לאוזן. תוצר פופי מעולה מעולמות ה"נאדי באדי" שרוכב על פרייזים היסטריים כמו "לא בא לי להרים, פילאטיס מכשירים", "חוויה ממש" ו"ממליצה לך". אף אחד לא היה מתפלא אם הוא היה יוצא ביוני לחודש הגאווה כמו "מלכת השושנים" או "טרילילי טרללה", וגם לא מפתיע לגלות שבמקור הוא בכלל תוכנן כדואט עם עדן בן זקן. כי מה זה משנה? הוא היה יכול להיות גם של אנה זק או אגם בוחבוט או שחר טבוך או דנה אינטרנשיונל.

    אבל אם בכל זאת נתעלק עליו לרגע, נגלה שיש בו גם משהו מעבר - כי מדובר בשיר מרים על אדם מוריד. שיר שמח על דיכאון חצי תפקודי, אם תרצו. נכון ש"לא לפנות" הוא ביטוי קדום ששורשיו ככל הנראה ב"האח הגדול" ואפשר למצוא מופעים שונים שלו ברשתות בשנים האחרונות, אבל הוא מבטא גם רוח של תקופה. יש בו משהו מהמלנכוליה האנטיפתית שדבקה בנו, אנחנו מותשים ומדוכדכים ורוצים שיעזבו אותנו בשקט. אנחנו ב-PMS קולקטיבי, שמאוד הגיוני לנוכח נסיבות חיינו בשנים האחרונות, והגיע הזמן שהסביבה תתחיל לכבד את זה.

    וזה מרענן, כי בתרבות שממשטרת לנו הרמות, שכופה עלינו את כל ה"מוכרחים להמשיך לנגן" ו"מוכרחים להיות שמח" ו"עוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב", סוף סוף מישהי מנרמלת לנו עצבים ומיזנטרופיה. היא באה ואומרת - לא כיף לי, לא כיף איתי ולא כיף בכללי. והיא עושה את זה בדרך הכי כיפית שאפשר.
    @bigbr0theil לא לפנות #סתיוקצין #אחגדול2023 #לאלפנות ♬ צליל מקורי - האח הגדול

    @kan_il לא לפנות אליי, לא לדבר איתי ולא נוגעת בבשר יפה שלי @נסרין קדרי #בואולאכולאיתי ♬ צליל מקורי - כאן
  2. למה אנחנו חוזרים ל"הורים במשרה מלאה"?
    כי היא עלתה לנטפליקס, בגדול. אבל לא רק, יש הרבה דברים שעולים לנטפליקס, מ-99% מהם אנחנו מתעלמים. אבל "הורים במשרה מלאה", כלומר "Parenthood", סדרה זניחה יחסית שעלתה לראשונה לפני עשור וחצי ובעצמה מבוססת על סרט מ-1989, הפכה פתאום לדיבור. נכון, בקרב הורים עייפים בני 40 ומעלה, ועדיין.

    במרכזה של "הורים במשרה מלאה" תמצאו את משפחת ברוורמן. זוג מבוגר ולהם ארבעה ילדים שלכל אחד מהם משפחה משלו. הדברים שעוברים עליהם די רגילים - קשיי נישואים, בני נוער מרדנים, אבחוני ילדים וכמות מאוד לא סטנדרטית של מפגשים משפחתים שמסתיימים במסיבת ריקודים ספונטנית בסלון. בזמן אמת היא משכה קהל בעיקר הודות לליהוקים של לורן גרהאם (לורליי גילמור, שקו העלילה שלה ב"פרנטהוד" יכול להיחשב כספין-אוף של "בנות גילמור" בעולם מקביל שבו רורי פחות יפה ומוצלחת) ופיטר קראוזה ("עמוק באדמה") - אבל נחשבה להצלחה יחסית ולצפייה משפחתית, שמרנית, סחית נורא ומאוד אמריקאית.

    ומה מגלים בה עכשיו? קודם כל שכולנו הזדקנו. אין מה לעשות. אבל גם שמדובר ביותר מסדרה פשוטה ומתוקה - יש בה מורכבויות לא מובנות מאליהן לתקופה שבה שודרה (באופן שבו התמודדה עם אוטיזם, למשל) ועומק רגשי שלא זכה למספיק הערכה בזמנו. זו סדרה על משפחה ועל אהבה שיש בה אמת ובעיקר מלא נשמה. לצפות בה זה כמו לחזור הביתה, וכולנו בעניין של חזרה הביתה בימים אלו. אפילו המתקתקות שלה מרגישה היום יותר כמו חיבוק, ואנחנו ממש זקוקים לאחד. 
    "הורים במשרה מלאה" (צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור)
    כמו לחזור הביתה. "הורים במשרה מלאה" | צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

  3. איך העבר האפל של חבר להקת אייס אוף בייס היה מתקבל היום?
    קצת כמו "הורים במשרה מלאה", גם להקת אייס אוף בייס אף פעם לא נחשבה למאוד טובה. להקה שוודית מהניינטיז שיצרה כמות מפלצתית של להיטים, כולם כיפיים עד היום, אבל יש בהם משהו תעשייתי ומעובד. להקת AI, לו זה היה מונח רלוונטי בשנת 1993. אבל מאז שנות ה-90 עברו כבר 30 שנה ואייס אוף בייס הגיעה לנקודה שבה היא נוסטלגית, ואין דבר שרוצח סנוביזם מוזיקלי כמו נוסטלגיה. כי מה אנשים בני 40 רוצים? לשיר בקריוקי את "אול ד'את שי וונטס".

    עכשיו הגיע תורה של אייס אוף בייס לככב בסדרת דוקו, שזה לא מאוד מפתיע. כולם כבר קיבלו אחת, אפילו וואם. סרטי וסדרות דוקו מוזיקליים הפכו בעשור האחרון לז'אנר בפני עצמו. סוג של טרו-קריים, אבל במקום להתחקות אחר פשע ישן חוזרים לשיר או להקה. בדומה לטרו-קריים, גם זו סוגה טלוויזיונית שצמחה מפודקאסטים. אבל בניגוד לנבירה בפשעי עבר, עם נוסטלגיה מוזיקלית אף פעם לא צריך להתאמץ כדי למצוא חומרי גלם, בטח לא כשמדובר בניינטיז, העשור שבו הכל תועד, שוכפל ושודר אינספור פעמים ביום בערוץ הטוב ביותר לתקופתו: MTV אירופה. 

    נחזור לאייס אוף בייס, שמנתה ארבעה חברים. שתי אחיות ואח ועוד בחור אחד - אולף. הסוד האפל של הלהקה היה שלאולף היה עבר נאצי. טוב, זה לא היה ממש סוד בהתחשב בכך שכל ילד ניינטיז ישראלי ניסה להעביר אחורה את ההקלטה של "האפי ניישן" מהתוכנית של עופר נחשון, כדי לגלות אם באמת יש שם מסרים שמהללים את הרייך הבא, או מה שזה לא יהיה שמכרו לנו בעידן ההוא. הסדרה חוזרת אל הסוד הזה של אולף, שהשתייך לכנופיית גלוחי ראש בנעוריו ובמקרה גם סוחב דמיון מחשיד לדראקו מאלפוי.

    הפרק הנאצי בחייו נחשב לכל כך אפל באותם הימים, שהוא איים על עתידה של הלהקה והעיב על הצלחתה. מעניין לגלות שעבר אנטישמי היה בניינטיז המקבילה להטרדה מינית של ימינו - לא באמת יכניסו אותך לכלא, אבל תיגמר לך הקריירה. אולף התוודה בראיון חגיגי, הוא התנצל בפני כל ישראלי שפגש ובשיאה הלהקה אף הופיעה בארץ מול 75 אלף איש. ואומנם סביר להניח שגם היום זמר נאו-נאצי לא יתקבל בברכה בשערי הפופ העולמי, אבל מה עם קצת אנטישמיות? זרזיף? קורט? זה כבר לא לגמרי ברור. אבל מה שבטוח אפשר להסכים עליו, זה שזה יזיק לו פחות מתמיכה בישראל, זה כבר ידפוק אותו לגמרי.