במהלך טרגי - אבל כזה שתואם את הביולוגיה האנושית - פרשת העוברים מאסותא הפכה לפרשת התינוקת מאסותא. צבר גנטי הפך לאדם, סוגיה משפטית קרה הפכה לשיברון לב.
כזכור, עובר לא נכון הושתל ברחמה של אישה שעברה טיפולי פוריות. הטעות התגלתה כשהאם הייתה בהיריון וניגשה לבדיקות עקב מום לבבי בעוברית. מאז נולדה התינוקת, שמוכרת כבעלת צרכים מיוחדים, נמצאו גם ההורים הגנטיים שלה וכולם, באופן טבעי, מתקוטטים עליה.
השבוע הכריע בית המשפט בסוגיה. בניגוד למה שאנחנו זוכרים מתסבוכות משפטיות תנ"כיות (ע"ע קייס שלמה) לא הציעו לשתי האמהות לחצות את התינוקת וזאת שלא זרמה קיבלה אותה, אלא הוחלט שהתינוקת, שהיום היא כבר פעוטה בת שנתיים, תחזור להוריה הגנטיים. כלומר, תיפרד מההורים שמגדלים אותה ותשוב להורים שאיתם יש לה קרבת דם.
עכשיו, למרות הנטייה האנושית להבין מיד מה אנחנו חושבים ולכתוב סטטוס תוקפני בנושא, אין כאן באמת דרך לגבש דעה נחרצת, במיוחד אחרי שקוראים את פסק הדין המלא (זמין ברשת, ככל הנראה יהווה בסיס לסדרה בנטפליקס אז כדאי גם לכם). ולא נורא, דעות נחרצות יש מספיק. כן כדאי לספר שהשופט נאלץ לבחור בין שתי עמדות מנוגדות: עובדת סוציאלית שהמליצה להשאיר את הילדה אצל ההורים המגדלים, ופסיכולוג קליני שהמליץ להעביר אותה להורים הגנטיים. הוא הלך עם הפסיכולוג.
בין הנימוקים: ההורים הגנטיים ישמרו על קשר עם זוג ההורים המגדלים ואילו ההורים המגדלים לא יעשו כן. ההורים הגנטיים גם יוכלו "להעביר לה את הנרטיב של סיפור חייה", בעוד ההורים המגדלים "מכחישים" (כך לפי הפסיקה) את העניין הזה. שזה די טבעי, הרי איך אפשר לראות את הבת שלך כתולדה של טעות של לבורנט?
מקריאת פסק הדין, די ברור שההורים המגדלים לא באו טוב לשופט. בין היתר מצוין בו כי השניים לא נשואים (למה לציין כזה דבר? מדוע זה רלוונטי?) ונכתב כי לאורך תהליך הבירור הגנטי והמשפט הם לא שיתפו פעולה והערימו קשיים. אבל אפשר להאשים אותם? הם הרי ידעו שככל שיעבור זמן רב יותר, יהיה פחות סיכוי שיקחו להם את הילדה. ככל שהיא תהיה גדולה יותר, הם יהיו ההורים שלה יותר. לא הייתם מערימים את כל הקשיים שאפשר?
מצד שני, ברור שאם הילדה לא הייתה בת שנתיים אלא בת שבועיים, דעת הקהל הייתה נוטה לכיוון ההורים הגנטיים.
מצד שלישי, נכון שעכשיו היא כבר בת שנתיים - אבל מה זה שנתיים לעומת כל החיים?
עוד שאלות: ברור שאם הילדה תישאר אצל ההורים המגדלים היא תרצה ליצור קשר עם ההורים הגנטיים. אבל אם היא תעבור לידי ההורים הגנטיים, האם בגיל 18 יהיה לה דחוף ליצור קשר עם ההורים שבטעות גידלו אותה שנתיים ושאין ביניהם קרבם דם?
אבל מה זו קרבת דם? הרי האם המגדלת נשאה ברחמה את התינוקת, ילדה אותה והניקה אותה - יש יותר קרבת דם מזה? ומהי הורות? פעם האצולות האירופאיות היו שולחים תינוק למינקת ומקבלים אותו בגיל שנתיים בחזרה. כל הפעוטות נקרעו מהאם שהכירו ואף אחד לא דאג לשלמותם הפסיכולוגית.
ברור שחלק גדול מהדילמה קשורה להסללה תרבותית. הרי המונח "טובת הילדה" שחוזר בפסק הדין, יש בו שיפוטיות. וגם החשיבות שמעניקים למטען הגנטי, יש בה אלמנטים פוליטיים - והרי בעוד ליברלים יגידו שהוא פחות חשוב, שמרנים יקבעו שהוא מאוד חשוב. איך מיקומו של השופט, שראה לנכון לציין שההורים לא נשואים, השפיע על הכרעת הדין?
הנושא הזה גורר כל כך הרבה אמוציות כי מעבר לסיפור האנושי שומט הלסת, כל אחד מאיתנו יכול לדמיין את עצמו עומד גם פה וגם שם. אנחנו יכולים להזדהות גם עם ההורים הגנטיים וגם עם המגדלים. כמה קשה זה להתמודד עם מקרים שאינם מובהקים, כמה אנחנו המומים מול תזכורות לכך שהעולם לא שחור ולבן, ואיזה מזל שאנחנו לא אלו שנאלצים להכריע בסוגיה.
אבל אם בכל זאת חייבים לצאת עם מסקנה כלשהי, אולי שווה להציץ לרגע אל מעבר לים. בכתבה שעלתה ממש השבוע בניו יורק טיימס, מתואר מקרה שמזכיר קצת את שלנו: טעות אנוש הובילה לבלבול בין שני עוברים. בניגוד למקרה שלנו, שם נולדו שתי בנות - מאי וזואי, כל אחת לאם הלא-גנטית שלה. גם שם הוחלט שהתינוקות יעברו למשפחות הגנטיות שלהן, אבל המשפחות התקשו להיפרד מהילדות ולכן החליטו לשמור על קשר הדוק, שבמסגרתו הילדות מתחנכות ביחד, הולכות לחוגים משותפים ומגדירות את עצמן כאחיות. שתי המשפחות מדגישות שזה לא הסוף הכי טוב שיש, אבל זה הסוף הכי טוב שאפשר.
נשוב ארצה. בית המשפט לא באמת יכול להכריע מי ההורים, כי שני הזוגות הם ההורים. מי שנשאה את ההיריון, ילדה והניקה היא האם הביולוגית לא פחות מהאם שהמטען הגנטי הוא שלה. ובהינתן שכולם ההורים, כל הכרעה של בית משפט תהיה כרוכה בהפרדת ילדה מהוריה. ההחלטה ההומנית הייתה יכולה להיות לגדל את הילדה, איכשהו, ביחד. כלומר, ההיפך ממשפט שלמה, לחבר במקום לקטוע. גרסה יצירתית כלשהי על הורות משותפת. זה ככל הנראה פתרון רדיקלי מדי לישראל וכנראה שלא לגמרי ישים, אבל הוא זה שהיה יכול להיות הצודק או הפחות עצוב מכולם. לא הסוף הכי טוב שיש, אבל הכי טוב שאפשר.