בימים האחרונים מסתובב בפייסבוק קטע קטן מתוך "אם זה נגמר", סרט הדוקו המעולה על ענבל פרלמוטר שזכה בדוקאביב. רון לוינטל - בהבעת דושבאג ניינטיזי, סוג של סטיב מ"בוורלי הילס" - מראיין את שלוש חברות הלהקה הצעירות מאוד על היצירה שלהן, כלומר מתעניין באגרסיביות אם יש להן חבר. מהיציע, מוסיף חיים צינוביץ' בסליזיות ש"כל מכשפה צריכה מטאטא בין הרגליים". הקטע הזה נראה לנו בלתי נתפס היום. איזה דיבור סקסיסטי, מקטין ומגעיל, בימינו היו משפדים אותו. אבל אז היה אז - דודו טופז נשך נשים בשידור חי וזרק להן כדורי שוקולד לתוך הפה, אז על חיים צינוביץ' נלין?

"אם זה נגמר", ששמו נלקח משירה של פרלמוטר "אם זה נגמר זה חבל", הוא סרט מעולה. יצירה יפהפייה ועוכרת שלווה, שרואים שנעשתה באהבה, בזהירות ובאכפתיות על ידי היוצרות אביגיל שפרבר ושרון לוזון. פרלמוטר הקדימה את זמנה בכל מובן - במוזיקה, במילים, בפלואידיות המינית שהרגישה כל כך טבעית והפכה אותה לאייקון להט"בי, וגם בכינון שיח על התמודדות נפש, במקרה שלה גם התמכרויות: היא הייתה מכורה להרואין מגיל צעיר מאוד ועד מותה בגיל 26, התמכרות קיצונית, אווירת "אני כריסטיאנה פ." רק בתל אביב.

הקטע הקצר הזה עם לוינטל הוא דוגמה לתחושה שחוזרת לאורך כל הסרט - שהיום זה היה יכול להיות אחרת. הוא ממחיש את הקפיצה התודעתית שעשינו, התקדמות שאפשר להבין רק ברגעים קטנים כאלה. כי היום לא היו מראיינים אותן ככה. היום, ככל הנראה, הזוגיות של פרלמוטר עם קורין אלאל הייתה פומבית. היום מישהו היה מעלה אותה, ואת ההורים שלה, על ציפרלקס. היום כולם שם היו מטופלים אצל פסיכולוגים ובשיטות רגשיות שונות. היום היו יודעים טוב יותר באילו מעגלי תמיכה להקיף את הצעירה המוכשרת והפצועה הזאת. לא בטוח שגם היום היא הייתה מצליחה להיגמל מהרואין, אבל יכול להיות שהיא בכלל לא הייתה מתמכרת.

בביקורת שנכתבה כאן על הסרט נכתב שלסיפור שלה "היה יכול להיות רק סוף אחד", ולא בטוח שזה נכון. אולי כן, יכול להיות שיש אנשים שאי אפשר להציל, אבל ההתפתחות שחלה ברפואת הנפש, בפסיכיאטריה, במודעות ובשיח הרגשי, לכל הפחות היו נותנים לה סיכוי קצת יותר טוב. היום אנחנו גם קצת פחות רומנטיים ונלהבים לגבי כוכבי רוק שנכנסים למועדון ה-27 ולגבי דיכאון וסמים. הקסם האפל פג. אחרי גיל 16 דכדוך ואופל כבר לא נחשבים למעיינות יצירתיים, הם כבר לא סמל סטטוס או סמן לעומק. רוב בני האדם, זו התחושה לפחות, פשוט היו רוצים להיות קצת יותר שמחים.

"אם זה נגמר" לא רק מספר את ענבל פרלמוטר, הוא גם כמוסה ניינטיזית מושלמת של כל הדברים שאפשר לומר עליהם שהיום היו קורים אחרת. והוא לא לבד, גם "ימי הפיק", עוד סרט מעניין בדוקאביב השנה, דובר - בין היתר - מהזווית של אז מול היום. אי שם בניינטיז, כשהרוק היה בפסגה, צביקה פיק חטף לא מעט לעג, בעיקר מאנשים כמו יואב קוטנר שמדבר בסרט. יזהר כהן ושי כרם יצאו נגד הסרט שלטענתם לא מתקן את העוול שנעשה לפיק באותם הימים. כי היום ברור שפיק הקדים את זמנו, הרי מדובר באבי הפופ הישראלי, הוא זחל בשוחות הפופ כדי שנועה קירל תוכל לרוץ. הוא גם הקדים את זמנו במראה הקווירי, אם הוא היה פורץ היום הוא היה הופך להארי סטיילס הישראלי, אבל אז הוא פשוט הפך לאוסף בדיחות שיער.

אם נלך למחוזות מעט פחות קלילים, גם "אלף", הסדרה המצוינת על פרשת א' מבית הנשיא, מחזירה אותנו לאירועים שלא בטוח שהיו מתרחשים היום. האם סיפור קצב היה יכול להתרחש בימינו? בגדול כן, אונס וניצול נשים יש בכמויות, וגם מנגנונים שמאפשרים את זה. מה שככל הנראה השתנה זה היחס לקורבנות. הבושה עברה צד, יש הרבה פחות שתיקה והשתקה והרבה יותר מודעות ליחסי מרות. פרשת קצב הייתה יכולה להתרחש היום, בטוח, אבל אולי לא לזמן כה ארוך, ובטוח שהיו יותר מנגנוני בלימה בדרך והרבה יותר #מאמינה_לך ברשתות החברתיות. 

הניינטיז היו תקופה מדהימה, גם מבחינת כמות הפרשיות שהיה את האמצעים הטכנולוגים לתעד, אבל גם בתחום הפרספקטיבה. השנים שחלפו מאפשרים לנו להביט אחורנית - עם קצת יותר תבונה, חמלה ואמפתיה - ולהבין גם איזו דרך עשינו, דרך שלא קרתה מעצמה. רוח התקופה לא משתנה סתם ככה, אלא בזכות בני אדם בעולם כולו שנאבקים על שינוי. ארגוני זכויות נשים ואדם, מי טו, עמותות שמעלות מודעות להתמודדויות כאלו ואחרות. זה לא נראה ככה תמיד, אבל יש בחינות רבות שבהן העולם השתפר. אלו שינויים איטיים שנחצבו בקושי והם שבריריים ויקרי ערך ואנחנו צריכים להגן עליהם, במיוחד עכשיו. על כל מה שהשגנו למען נשים, למען מתמודדי נפש, למען פוסט טראומטיים כמו אבא של ענבל פרלמוטר, למען להט"ב, להגן על כל ההתקדמות בהגנה מפני טורפים מיניים, התנכלות ואלימות. כי תוך רגע אנחנו עלולים לחזור אחורה ואם זה נגמר, זה באמת חבל.