השבוע נחשפנו לאיבר גוף שלרוב לא עומד במוקד תשומת הלב, אך עשוי להוריד לנו את הביטחון ותחושת הערך העצמי: קרסוליים. הדבר הזה שמחבר בין הרגל לשוק ואנחנו נוטים להתעלם ממנו כי יש עליו קעקוע מגעיל מהניינטיז. הסיבה שהקרסוליים עלו, באופן יחסי, לכותרות, היא קורין גדעון שחוותה פגיעה בעקבות הערה של מעצבת בגדים שהייתה אמורה לעצב לה שמלה לקראת גמר "2025", ואמרה לה שיש לה "קרסוליים רחבים". ההערה הובילה לפוסט ארוך בנושא שהתחיל ב"איך נשים פוגעות בנשים", המשיך בהשתשלות העניינים המפורטת ולתהייה "מה היה עובר על בחורה עם פחות ביטחון, צעירה יותר, פגיעה יותר? היא הייתה יוצאת מצולקת".
בכנות, אין לי מושג לגבי הקרסול של קורין גדעון ולא נראה לי שיש חלק בגופה שניתן לכנות "רחב". אבל ברצינות, ומתוך המון אמפתיה וכבוד לבעיות דימוי גוף של נשים ולחרא שכל אחת מאתנו אוכלת באופן יומיומי במרחב, לפעמים קרסול הוא רק קרסול. נכון, "קרסוליים רחבים" הם חלק מההחפצה הכללית שנשים עוברות וזה לא לעניין ויכול להיות שמדובר בהערה חסרת רגישות, אבל זו גם יכולה להיות סתם אבחנה לא שיפוטית, שלא טומנת בחובה האשמה או ביקורת על סגנון חיים, ושמטרתה להוביל לבחירת המלבוש המחמיא ביותר לסגנון גוף.
אבל יודעים מה? זה לא העניין. כי זה בסדר להיפגע מהערה על קרסוליים, כמו שמותר להיפגע מהערה על דלילות ריסים או זרועות ארוכות או גבות עבות. זה אפילו בסדר לאוורר את זה החוצה בפוסט פגוע, גם אם הוא נשמע כמו פרודיה על העצמה נשית, דאחקה על פרסומת של דאב שמסתיימת במליון טוקבקים של "את מושלמת". זה בסדר, החלק הבעייתי פה הוא המשפט "איך נשים פוגעות בנשים". כי זה לגייס את הפמיניזם לטובת קרסוליים, אבל נגד עצמו.
אנחנו כבר מכירים את זה - "נשים נשים שק של נחשים", "נשים הן בוגדניות", "נשים יתקעו לך סכין בגב", "אין לי חברות בנות", "נשים לא מפרגנות אחת לשניה", שמענו את המשפטים האלו כל כך הרבה, שאנחנו כבר כמעט מאמינים להם. ויודעים מה? הם הדבר האמיתי שפוגע בנשים. כי במקרה הספציפי הזה, מה זה משנה אם זה היה מעצב או מעצבת? יש אלף מעצבים ומעצבות שיגידו לאישה שהקרסוליים שלה רחבים וגרוע מכך, אבל עכשיו זה התקבע כדוגמה ל"חוסר פרגון בין נשים". אם זה היה מעצב גבר, זה לא היה "איך גברים פוגעים בנשים", לא הייתה הסקה מהפרט אל הכלל ומהאדם למגדר. אבל עכשיו, ממקרה נקודתי שבואו, גם הוא די מעורפל, זה הפך לראייה, מוצג משפטי בטענת ה"נשים כלבות".
בואו ניקח עוד דוגמה נפוצה למשפט כזה: "הבוסית הכי גרועה שלי הייתה אישה". את מי הוא משרת? לא אתכן, אלא את כל הבוסים שאינן נשים, ואת כל האנשים שימנעו מלקדם אישה בגלל המשפט הזה. יש בוסיות גרועות? ברור. בדיוק כמו שיש בוסים גרועים. מה שבטוח יש זה פחות בוסיות, כי נשים מגיעות לפחות תפקידי מפתח בגלל הרבה סיבות, בין היתר משפטים כאלו.
אלו משפטים שיוצרים מציאות, מטרתם היחידה היא הפרד ומשול, אלו סטריאוטיפים מזיקים שמתקבעים בתודעה למרות שהם מופרכים, מיושנים וחבלניים. בעשור שכולו גירלז סקוואדס ומי טו וקבוצות נשים בפייסבוק וסירי לידה בין אמהות ו"החברה הגאונה" וסדרות נשים – אם יש משהו שאנחנו מצליחות, לאט לאט, לקבע, זה סולידריות נשית. זה ההבנה שכמו שלגברים יש רשתות נטוורקינג, כאלה שמתחילות מהצבא והופכות לדרך לקדם זה את זה אל הפסגה על ידי יצירת מועדון בנים אקסלוסיבי שמרוויח יותר, מקושר יותר ומלא בדלתות פתוחות שאנחנו יכולות רק לחלום עליהן – גם נשים יכולות לקדם זו את זו.
אבל בשביל זה, אנחנו צריכים וצריכות להיפטר מדפוסים מחשבתיים של פעם ולהתחיל לנסות להסתכל על התמונה הגדולה. ובתמונה הגדולה, נשים לא פוגעות בנשים על ידי אמירות על קוטר קרסולן או בכלל, אלא אנשים פוגעים באנשים פה ושם, כי ככה זה. לפעמים אלו נשים ולפעמים אלו גברים. אבל מה שכן פוגע בנשים, בכולנו, זה חיזוק הסטריאוטיפ של "נשים פוגעות בנשים". אז אנא, בואו ניקח את הקרסוליים המושלמים שלנו ונתקדם קצת.