יש דרכון זר? 15 שאלות שיעזרו להבין מה נשתנה בלילה הזה

מה נשמע?
מקושיה יומיומית ואגבית שמשיבים עליה ב"איך הולך" וממשיכים הלאה בלי להמתין לתשובה, הפכה "מה נשמע" או "מה שלומך" לשאלה טעונה. כזאת שמתפתלים מולה עם "תראה" ו"את יודעת" או מתנצלים ומוסיפים סייגים כמו "במישור האישי" או "אבל כל היתר מאוד קשה". בסוף, כולנו מחוברים הרבה יותר משחשבנו. וממש כמו שהורים יכולים להיות מאושרים רק בכפוף לאושרם של ילדיהם, כנראה שגם אנחנו לא יכולים להיות שמחים כשהמדינה לא.
כמה ימים זה כבר? 200?
השאלה השנייה שכל ישראלי מתעורר איתה מדי בוקר, ונחרד כל יום מחדש מהתשובה. כן, 200. 200 ימים שהם שם. בתוספת המשוואה הפשוטה שלפיה ככל שיעבור יותר זמן פחות חטופים יחזרו, זה מספר שפשוט לא ניתן לשאת.
היה משהו בלילה?
וזו השאלה הראשונה. העיניים נפקחות מיידית לתוך מסך הטלפון, לעבור על פושים, לקרוא כותרות. לא היה הותר לפרסום? דיינו. לא הייתה התפתחות עם איראן? דיינו. לא החזירו את החטופים? די. באמת די כבר.
כמה מהם בכלל עוד חיים?
אולי זה טרור פסיכולוגי, אולי גם בחמאס לא ממש סגורים על המספר, אולי פשוט לא נדע עד שהם יחזרו. עד שאוטובוס של הצלב האדום יעצור אל מול מצלמות רועדות וממנו יצאו 70, או 40, או חמישה אנשים שכבר כמעט ואיבדו תקווה.
מה, גם מלחמה עם איראן עכשיו?
האם איראן תגיב לתגובה הישראלית לתגובה האיראנית לחיסול הישראלי? האם מלחמה היא בעצם שרשרת תגובות? כי מה זה אין לנו כוח. אנחנו גמורים, שחוקים, עייפים. וגם זה אמור להיות חלק ממערך השיקולים האסטרטגיים, יחד עם תחמושת וחיילים ותמיכת ארה"ב. כשמדברים על תקיפה באיראן, מישהו בקבינט חייב להגיד - "אבל חברים, עומד בפנינו מכשול טקטי בלתי עביר, שהוא העובדה שלאנשים אין כוח".
היית ער בליל הכטב"מים?
ומתחתיה נמצאת השאלה האמיתית: נכון שגם אתה מפחד? שהתשובה עליה היא: בוודאי, מי האידיוט שלא?
אז איפה הוא משרת?
שאלה שתופנה לאם/אחות/בת זוג של סדירניק או מילואימניק, בתקווה לא לראות את העיניים מתמלאות בדאגה ולדמיין את האימה שמשתלטת בכל פעם שהוא לא עונה או כשהוואטסאפ מתמלא בשמועות.
רגע איפה זה מושב לימן? אזור עימות?
מי חשב שהמדינה מלאה בכל כך הרבה ישובים קטנים ועלומים, שאנחנו חייבים לדעת אם גם הם ניצבים כרגע ריקים ודוממים, ממתינים לפעולה צבאית או איתי אנגל או לתושב שהתגעגע ויגיע, לכמה שעות, לראות מה עם העציצים והחתולים והכיסא במרפסת. זה שנהג לשבת עליו מדי בוקר ולשתות קפה בנחת, לכמה דקות שקטות, לפני שהבית התעורר.
תיפתח חזית בצפון?
וכן, זו הזמנה לניתוח ידעני וארכני מסביב לשולחן החג. כי בימים אלו, אין דבר שמרגיע אותנו יותר מהסגברה. פרלמנטים נחרצים של קשישים בפיצוציות, פרשני חדשות על המסך או בפודקאסטים - תנו לנו את פרשנותכם המרגיעה בטון נחרץ ופטרוני שפעם היה מרגיז אותנו והיום בעיקר מנחם!
מה נסראללה רוצה?
או סינוואר, או טראמפ. אנשים שאנחנו מנסים לנתח את התנהגותם בעזרת שלל הסברים מתחום הפסיכולוגיה והמניפולציה וכך, אולי, הם יפחידו אותנו קצת פחות.
יש לך דרכון זר? ולילד?
והשאלה האמיתית: יש לך לאן לברוח מכאן כשהכל יתפוצץ? באיזה צד תהיה, המהגרים או הפליטים?
שאלת ההמשך: אתם חושבים להגר?
כאילו שמי שאוחז בדרכון הפורטוגלי הנכסף יכול בהינד עפעף להשתקע בנוחות בפורטו ולהקים שם את חייו מחדש, בלי שפה, כסף, אפיקי פרנסה או מערך תמיכה. לרובנו אין את המשאבים או את הרצון לחיות במקום אחר. כשנעזוב, זה יהיה כי אין ברירה. כי כלו כל הקיצים. כששואלים אתכם אם אתם חושבים להגר, השאלה האמיתית היא - התייאשתם?
מתי יהיו בחירות?
והשאלה האמיתית היא - יש לנו עוד סיכוי? כרגע, בחירות נראות כמו הדרך היחידה לסיים את המלחמה, להחזיר את החטופים ולהעלות את המדינה על מסלול כלשהו שכולל תקווה. איך מגיעים לשם? מתחילים בקפלן.
כמה עלו לכם הטיסות ליוון באוגוסט?
השוואת מחירי טיסות, בתוספת ניד ראש מזועזע, הפכה לתחביב. וזה העניין: לא משנה כמה פרסומות מרגשות אל על יוציאו, עם דיילות אמפתיות ו"גם בשעות הקשות" ברקע ומחיאות כפיים בנחיתה - היא לא תצליח לטשטש את עליית המחירים המופרעת שלה מהיום הראשון למלחמה. בשנייה שלא הייתה לנו ברירה אחרת, היא ישר התחזרה עלינו. וכשהמלחמה תיגמר, אנחנו נזכור את זה.
מה יהיה?
שאלה רטורית שמטרתה הבעת תסכול, לרוב תלווה בניד ראש מדוכדך. אבל אם בכל זאת תידרשו לענות לה, התשובה הנכונה היא זו: יהיה בסדר. זה כנראה ייקח זמן ונעבור עוד לא מעט תלאות, אבל בסוף נתגבר. החטופים יחזרו והמלחמה תסתיים. אתם יכולים גם להוסיף תזכורת לכך שקמנו ממקומות גרועים יותר, שבסוף נצליח לבנות משהו חדש וטוב יותר. שכבר הוכחנו שאנחנו יודעים להיות שם אחד בשביל השני, ושנצליח גם הפעם.

מצאתם טעות לשון?