חוויה מקלקלת

הלכתי השבוע להופעה של בריטני ספירס. עשיתי זאת משני טעמים: א. הופעות הן הצורה הטובה ביותר של זיכרונות. קראתי את זה פעם, אני לא זוכרת איפה, ומאז אני מנסה לפקוד את פארק הירקון גם כשלא בא לי (וברגע האמת, במיוחד אם רגע האמת הזה כולל שרב, אף פעם לא בא לי). אני גם קצת מצטערת על השתלטותם של הכרטיסים האלקטרוניים להדפסה ביתית. תמיד שמרתי כרטיסי הופעות, עכשיו הם סתם דפי A4 לא מעניינים שמגוחך לאסוף. אבל זה לא משנה, ההופעה היא העניין, היא החוויה שתישאר איתי לנצח. ב. אני אוהבת את בריטני.

היה נורא.

אבל בואו נתעכב רגע על סעיף א'. אנחנו צריכים לבזבז את הכסף שלנו על חוויות שעולות כסף, לא על חפצים שעולים כסף. זה, לפחות, מה שמנסים למכור לנו כבר שנים בשלל מאמרים ומחקרים מעניינים ורציניים פחות או יותר. חוויות יביאו לנו אושר, חפצים לא. מגפיים ילכו לפח בשלב כלשהו, אבל הערב ההוא על גבעת המופעים ייצרב בזיכרוננו לנצח.  ספה חדשה לא תגרום לנו את אותו האושר של צניחה חופשית או טרק בנפאל כי ננצור לתמיד את האדרנלין והחרדה שנשזרו בכמה רגעי התעלות מופלאים, לא את הפעמים שבהן ניקינו בהיסטריה מהריפוד כתמי קרלו שוניל באדיבות הילד. גם אם החוויה גרועה, גורסים אותם מחקרים, היא תישאר אתנו ותקבל מאפיינים חיוביים כעבור כמה שנים, כי ניזכר בה בהומור והיא תהפוך לאנקדוטה בין חברים. לעומת זאת, גם אם החפץ מדהים אנחנו נתרגל אליו תוך זמן קצר, הוא יהפוך לעוד פריט מובן מאליו וחסר משמעות במרחב. אגב, סביר להניח שכולם יסכימו שאפשר לשלב את השניים לכדי יום באיקאה, שממנו נצא גם עם חוויה גרועה וגם חפצים גרועים.

עד כאן נשמע די הגיוני, אבל מה אם כל זה תקף גם לגבי חפצים? מה אם גם חפצים יכולים לעורר בנו את אותה התרגשות והתלהבות, אולי תפיסת החוויות כעליונות שגויה מיסודה? השבוע פורסם מחקר חדש שנערך בקרב 10,000 סטודנטים שהתבקשו לדרג את רכישותיהם ואת מידת השמחה שהרכישות הסבו להם, לאחר מכן הם חילקו את הרכישות לחווייתיות ולחומריות. ונחשו מה - לא היה הבדל מהותי בין מידת האושר. המגפיים והלילה בצימר הובילו לאותו סיפוק. ההופעה והחולצה גרמו לאותו אושר. כלומר, חפצים משמחים אותנו בדיוק כמו חוויות, חבל שגילינו את זה אחרי ששרפנו חצי מתכולת הבית בעצתה של מארי קונדו.

המסקנה מכל הסיבוב הזה לא באמת משנה משהו, הרי שתי הגישות יוצאות מאותה נקודת מוצא: אתם תוציאו כסף. תמיד. המחקרים לא מתייחסים לחוויות כמו "התאהבות" ו"הורות" שהן לכאורה בחינם (פחחח), אלא רק לאלו הספציפיות שאנחנו קונים. מבחינתם, חוויה או חפץ - זה הולך לעלות לכם, אז למה לא פשוט לעשות מה שבא לנו באותו הרגע? שיח ה"חוויות" אולי נשמע קצת יותר טוב או משמעותי מסתם "השכבתי אלפייה בקניון ואני מרגישה מדהים", אבל כל המחקרים האלה הם חלק מפולמוס פנימי שלא חותר תחת האקסיומה לפיה כיף הוא כסף וכסף הוא כיף. בשורה התחתונה – החוויות הכי טובות יעלו לכם הכי הרבה כסף.

וזה תקף גם להופעה של בריטני. הייתי בדשא, הכרטיסים עלו לי 270 שקלים, לא נהניתי. אני מניחה שאם הייתי משלמת יותר והולכת לגולדן הייתי נהנית, אבל זה היה נורא יקר. במקום זה עמדתי כל כך רחוק שאין לי מושג אם ראיתי את בריטני או אוסף תמונות לוויין של בגדי גוף. המסכים לא הרשימו, הפלייבק היה פלייבק, כמעט באף שלב לא הרגשתי, תסלחו לי על המונח הדוחה, אנרגיות של הופעה. ואז קראתי את הביקורת של גל אוחובסקי, שהייתה הפוכה לחלוטין, והבנתי שכל הופעה זקוקה לשתי נקודות מבט. אם ביצה עלומה הולך לכל מסעדה פעמיים כי זה הוגן יותר, אפשר לשלוח לכל הופעה שני מבקרים, אחד לדשא ואחד לגולדן רינג, גם זה הוגן יותר. הביקורות, אני מבטיחה לכם, יהיו שונות. וזה הגיוני, מדובר בשתי חוויות שונות. אחת שעולה הרבה כסף, ואחת שעולה פחות כסף אבל עדיין הרבה. הופעות הן באמת הזיכרונות הטובים ביותר, אבל בעיקר כשהן כוללות גישה למתחם VIP כלשהו. אגב, איך אתה יודע שחייך הם אסופת צרות עולם ראשון? התודעה המרקסיסטית שלך מתעוררת רק כשזה מגיע להופעות וגולדנים.

ההופעות חוזרות בכל אחד מהמאמרים שהוזכרו כאן למעלה כדוגמה לחוויה האולטימטיבית. אפשר להבין למה - ניתן לצרוך אותן בכל גיל, הן מרגשות, יש בהן נוסטלגיה, הן מעניקות לנו את ההזדמנות להיות חלק ממשהו גדול יותר ולא להרגיש בודדים. מצד שני, חייבים להודות שלעתים הן גם פשוט גרועות ומשעממות ואנחנו סתם מתעקשים שכל אחד מהפרטים הבינוניים שמרכיבים אותם מתאגדים לכדי "חוויה", שלם שגדול מסך חלקיו. או אם לנסח את זה כסטטוסי פייסבוק שבטח יצא לכם לקרוא: "אז מה אם בריטני לא שרה, אז מה אם היא לא יודעת לרקוד, אז מה אם עמדתי קילומטר מהבמה והסתירו לי את המסך – הופעה של בריטני! חוויה מהממת!".

אז אולי הגיע הזמן לבטל את הקונספט הזה של חוויה בכל מחיר. לפעמים אפשר לוותר עליהן, להחליט שעם כל הכבוד לערב החד פעמי הזה עם גווייתו של אמן עבר (או בגד גוף של אמן רלוונטי), הפעם הגיוני לבחור בחפץ.  אולי איזה בגד נחמד, יש כרגע סייל בקוס בקניון גינדי הכושל ושם, בניגוד לפארק הירקון, תמיד ממוזג וריק. 

mako תרבות בפייסבוק

• בריטני ספירס