מה יודע הישראלי הממוצע על אוניברסיטת קולומביה? היא יוקרתית והיא בניו יורק, ומתנהלת בה מחאה ערה נגדנו. זהו, פחות או יותר. אבל האמת היא שיש עוד: יש שכבות תרבותיות שנספגו בנו בעשורים האחרונים, שיושבות לנו איפשהו בירכתי המוח ואולי לא ניתנות לשליפה מיידית, אבל הן שם. חלק כלשהו במוח שלנו זוכר שב"סקס והעיר הגדולה" מירנדה סיפרה שלמדה בקולומביה. וגם מרשל מ"איך פגשתי את אמא", דרק שפרד מ"האנטומיה של גריי", מדו סופרנו מ"הסופרנוס" וכמובן בלייר, סרינה ונייט מ"אחת שיודעת".
וזו לא רק קולומביה. התרבות האמריקאית שאובססיבית לקולג' חלחלה גם אלינו, על שלל בתי האחווה, המעונות והמסיבות. הפאנג'ויה, למשל, היא גיור של חוויית קולג' אמריקאי. אבל האובססיה הספציפית יותר היא למה שנקרא "ליגת הקיסוס" - שמונה אוניברסיטאות היוקרה האמריקאיות, שהפכו לחזית אנטי-ישראלית מרכזית בחצי השנה האחרונה. ב"לא רק בלונדינית" השאיפה של הגיבורה הייתה להתקבל להרווארד, ב"פרייזר" וב"אלי מקביל" הגיבורים למדו שם, רורי גילמור חלמה ללמוד בה ובסוף הלכה לייל וגם גיבורי על כמו ברוס וויין, כלומר באטמן, למד באוניברסיטת יוקרה - פרינסטון.
כמעט כל דמות בדיונית שיוצריה רצו להעניק לה סממן של חוכמה או כסף, או שניהם, קיבלה ביוגרפיה שכוללת אוניברסיטת יוקרה. לא פלא שלפני עשור נפוץ טרנד שהשתלט על רשתות האופנה, של חולצות וסווטשירטים של הרווארד ואוניברסיטאות נוספות. מיליוני אנשים ברחבי העולם, שמעולם לא היו בהארווארד אלא רק בסניף H&M הקרוב לביתם, הסתובבו עם חולצות שעליהן התנוסס בענק שם האוניברסיטה. שזה, סליחה, כמו לחתום כל מייל ב"נשלח מהאייפון שלי" כשיש לך נוקיה.
אלפא קאפה תחת
ואם נחזור למציאות הנוכחית, כולנו יודעים מי לא הוזמן השבוע למסיבה מסתורית באחוות אלפא קאפה תחת באוניברסיטת קולומביה - הסטודנטים הישראלים. לא כזה נעים להיות סטודנט ישראלי, או יהודי, באוניברסיטת עילית אמריקאית בחצי השנה האחרונה, בשבועות האחרונים ביתר שאת.
בקצרה: לפני שבועיים הקימה קבוצת סטודנטים אוהלים באוניברסיטת קולומביה, במחאה נגד המלחמה בעזה. באותו הזמן נשיאת האוניברסיטה, מינוש שפיק, הייתה בדרכה לשימוע בקונגרס על האנטישמיות בקמפוס. שפיק, שלמדה את הלקח מהקולגות באוניברסיטאות האחרות (שכזכור, טענו שקריאה לרצח יהודים היא "תלוית הקשר"), יצאה נגד אנטישמיות. היא גם הודיעה שהמפגינים יוצרים סביבה מטרידה ומאיימת עבור סטודנטים אחרים ושלחה את משטרת ניו יורק לפזר אותם - מה שהצית את גל מחאות הענק, גרם להקמת מתחם מחאה גדול יותר מהקטן שהוקם מלכתחילה, וגם התרחב לאוניברסיטת ייל ולקמפוסים אחרים לאורך החוף המזרחי. אחד מהם, זה של אוניברסיטת בראון, כבר הודיע כי ייענה לדרישות המפגינים הפרו-פלסטינים וישקול למשוך את השקעותיו מחברות ישראליות.
מצד אחד: חשוב לזכור שהזכות להפגין היא בסיסית, בישראל ובארה"ב. אנחנו לא רוצים לחיות במדינה שאסור להפגין בה. זכותם של הסטודנטים להפגין, להיות נגד מלחמת ישראל בעזה לא בהכרח מעיד על אנטישמיות. אפילו להיות אנטי-ציוני לא מעיד על אנטישמיות, כי ההגדרה של אנטישמיות היא שנאת יהודים, תת ז'אנר של גזענות, ובכלל - ישראל לא יכולה לצרוח "אנטישמיות" בכל פעם שמישהו מעביר עליה ביקורת לגיטימית.
ומצד שני, אי אפשר באמת להכחיש את קיומה של האנטישמיות הזאת. לפי עדויות של סטודנטים יהודים הקמפוסים הפכו למקום שמפחיד להסתובב בו, ולצד הקריאות נגד המלחמה עולות גם לא מעט קריאות נגד יהודים, קללות נגד ישראלים שעוברים ברחוב (כולל יונה לייבזון) ועוד. יש כאלו שתוהים גם אם העבודה שהמחאה מתרכזת במלחמת ישראל-חמאס ולא, נגיד, ברוסיה-אוקראינה (למרות שרוסיה פלשה לאוקראינה אפילו בלי שהם עשו להם 7 לאוקטובר) נובעת בעצמה מאנטישמיות.
כדאי גם לציין שאחת התורמות הגדולות של אוניברסיטאות העילית היא קטאר, שבעשור האחרון תרמה להן כמעט 5 מיליארד דולר. בהתחשב בכך שקטאר היא גם המממנת של חמאס, קיימת רשת קשרים תת-קרקעית שמשפיעה בהכרח על האג'נדות הפוליטיות האוניברסיטאיות. הטענה היא שתאים אנטי-ישראליים מקננים כבר שנים באוניברסיטאות ושתלמידי הקולג', שברובם לא מומחים לסכסוך במזרח התיכון, מצאו את עצמם - בעיקר בשל חוסר ידע והסברה גרועה - באותו מחנה יחד עם סינוואר וחמינאי.
התוצאה היא סרטונים שנראים כמעט פרודיים, של סטודנטים שמתבצרים באוניברסיטה, עטויים בכאפיות וחולצות בטן, דורשים שיישלח אליהם סיוע הומניטרי(!) כדי שיוכלו להמשיך למחות באוניברסיטה הפרטית שעולה 70 אלף דולר לשנה שאליה היו עשירים ומקושרים מספיק על מנת להתקבל.
סבך ערכי מוחלט
בין אם המחאות באוניברסיטאות הן אנטישמיות או אנטי-ישראליות, אפשר להסכים שהם לא מתים עלינו שם. יהודים וישראלים תמיד היו חלק מההשכלה הגבוהה העולמית וכרגע הם מרגישים לא רצויים במקרה הטוב, וחוששים לחייהם במקרה הרע.
ואומנם רובנו לא הרחקנו מעבר לאוניברסיטת בן-גוריון, אבל בגלל שהתרבות האמריקאית כל כך מוטמעת בנו, אנחנו לא יכולים שלא להרגיש בעצמנו את תחושת האכזבה והבגידה. כי כל הסדרות והסרטים שכללו את האוניברסיטאות האלו הרגישו גם קצת שלנו - הן אומנם היו רק מצע לסיפורי האהבה והבגידה והנעורים של דמויות שנקשרנו אליהן, אבל הצטברו לכדי מסה, יקום אוניברסיטאי שהוא צעיר, ליברלי, שמח, עשיר ופופולרי, וגם כשהוא פוליטי הוא כולל את כל הערכים שגם אנחנו מאמינים בהם: פתיחות, אינקלוסיביות, שוויון זכויות, קידום מיעוטים והשכלה.
הנידוי כאן הוא לא רק מהאוניברסיטה, אלא גם מהתרבות שגדלנו עליה ומהתחושה שאנחנו חלק מהערכים שהיא מקדמת. ערכים שהם מצד אחד מערביים וליברלים ואיכשהו, כרגע, בגלל התמיכה בחמאס - גם ערכים של האיסלאם הפונדמנטליסטי. מה שנדמה שהיה מאוד ברור פעם, מי ניצב באיזה צד, הפך לסבך ערכי מוחלט שמי יודע איך ומתי נצליח להתיר.
מוקדם לדעת איך משבר האוניברסיטאות הזה ישפיע על הייצוג העתידי שלהן בסרטים וסדרות, אבל הוא בטוח יבוא לידי ביטוי. גם בסמלי הסטטוס שהוא משקף וגם באופן שבו אנחנו, כישראלים, נרגיש כשנראה את הרווארד או את קולומביה על המסך. הן כבר לא ייצגו עבורנו חלום אמריקאי של נעורים, כסף ועתיד מבטיח, אלא מקום עוין ומדיר שסימן אותנו כאויב.