חי או מת? בניגוד לשאלות אחרות שהעידן הנוכחי מאלץ אותנו להתמודד איתן, לזו דווקא יש תשובה אחת: או שסינוואר חי, או שהוא מת. ההגדרה הזו נשארה בינארית. כלומר, אם לא לוקחים בחשבון פולקלור תרבותי כמו ערפד, זומבי ושאר הקטגוריות שבין החיים והמוות. לא נפסול את קיומן, אבל כרגע נעדיף שלא להתמודד עם צורה כזו של הסלמה.
בשבוע האחרון קיבלנו דיווחים שאולי הצלחנו לחסל את סינוואר, ואולי לא. זה נראה יותר כמו סוג של משאלה מול כוכב נופל שמצאה את דרכה לדיווח חדשותי. דיווח שלא מבוסס על כלום מלבד משאת לב והשמועה כי סינוואר מנותק קשר ואיש לא דיבר איתו תקופה ולכן - כמו כל אחת שחטפה גוסטינג אחרי דייט - החליטו שהוא מת. ושוב, יכול להיות שיש עוד אינדיקציות שמצביעות על מותו ולא דווחו לנו, אבל להתבסס על ה"נראה לאחרונה" שלו בוואטסאפ? אין לזה צורה. מותר לבן אדם להתנתק קצת, חבל שתרבות העבודה הישראלית לא מכבדת זמן פרטי.
מצד אחד, להחליט שסינוואר מת זה הכי אנושי שיש כי אנחנו חייבים להרגיש שניצחנו במשהו. עוד רגע שנה ל-7 באוקטובר וזה המון זמן להחזיק כל כך הרבה כישלון, כל כך הרבה קושי ומלחמה, שגם אם תיכנס להפסקת אש ברור שלא תסתיים בקרוב. מוות של סינוואר אמור להיות בלון חמצן קטן שייתן לנו אוויר לעוד כמה חודשי לחימה קשים (או עצימים, כמו שנהוג לכנותם עכשיו), בטח אם תהיה מעורבת בעניין לחימה קרקעית (או תמרון, כמו שהחליטו שקוראים לזה).
ומצד שני, יש בידיעה הכל כך לא מבוססת הזו משהו שגם מרגיש מניפולטיבי. הרי להחליט שסינוואר מת זו גם דרך להיפרד מעזה, כי הרגנו אויב גדול אחד ואפשר להתפנות לאויב גדול שני, נסראללה. להודיע שסינוואר מת זה להחליט על סיומה של תקופה ולהשאיר אותה מאחור. ועל הדרך, גם את החטופים. ואולי מבחינת ההנהגה זה בא בחשבון, אבל לא מבחינתנו. לא יעלה על הדעת.
"עברנו לשלב החדש במלחמה", הודיעו לנו לאחר מתקפת הביפרים, וברור שהחטופים שייכים לשלב הישן. עוברים מהדרום לצפון, ואפילו המציאו לזה שם: "מבצע חיצי הצפון". המון שאלות: למה צריך שם חדש כשאנחנו כבר במלחמה שיש לה שם משל עצמה? זה הולך כל כך טוב שחייבים זיכיון? ולמה זה נשמע כמו פרק של "משחקי הכס"? איך אנחנו יכולים ללעוג לחיזבאללה על שימוש בביפרים כששמות המלחמות שלנו כוללים חרבות וחיצים? והשאלה העיקרית, גם כאן, היא - אבל מה עם החטופים?
כי אי אפשר לעבור לשלב הבא בלי הקודם. ואם יש משהו שלמדנו מהחיים ומ"ברידג'רטון" זה שאי אפשר להתחיל את העונה השנייה בלי שהראשונה נסגרת. ולא משנה כמה הצלחות נקצור בלבנון (ותמיד קוצרים הצלחות בתקיפה מהאוויר, כי רק הצד השני מת. הבעיות מתחילות כשנכנסים קרקעית), כל עוד לא מחזירים את החטופים - אנחנו תמיד נהיה המדינה ששיטחה את כל מה שמסביבה אבל עדיין הפסידה.
להרוג את סינוואר ונסראללה וראש מערך הטילים של חיזבאללה וראש החטיבה הרגלית ומנהל משאבי האנוש ומאפיין חווית המשתמש וכל מי שעוד יכריזו שחוסל שם, יכול לעודד אותנו לכמה רגעים. אבל בסוף, זה להעדיף נקמה וחיסול על פני הצלת החטופים וקדושת החיים, זה להחליף אשמה בגאווה ריקה. וזה מגיע עם המחיר של מי שאנחנו, ושל מי שאנחנו בוחרים להיות.