מה ג'ניפר לופז אוהבת? אסטרולוגיה (מזל אריה), עלי כותרת אדומים ולהיות מאוהבת. כך, לפחות, עולה מהאלבום הוויזואלי החדש והמחורפן שלה - "זאת אני... עכשיו" ("This Is Me... Now"), שעלה לפני שבוע באמזון פריים והפך לנושא השיחה המרכזי במקומות בעולם שאין בהם מלחמות או לייב מהלידה של אליקו ולירז. לגבי הלייב, אגב, רמת הקרינג' די דומה, אבל במקרה של לופז זה בעיקר בגלל הפער בין היומרה לתוצר. קצת כמו הארוחה של נינה כאכון ב"המטבח המנצח", האלבום הוויזואלי הזה הוא הדג הסקנדינבי של ג'ניפר לופז.
אבל רגע לפני שנתחבר לרותי ברודו הפנימית, אולי כדאי להזכיר שלפני כשנתיים עלה בנטפליקס סרט תיעודי על ג'ניפר לופז בשם "מחצית", שסקר את הקריירה ואת חייה של הזמרת. לופז הוצגה שם כאישה חזקה וכיוצרת לא מוערכת דיה, וניסה לתקן את היחס המבטל כלפיה בעשורים שבהם היא פעילה. אולי היה עדיף לה להישאר עם הסרט ההוא שבו הוצגה, באופן מעצים ומלא הערכה, כאומנית שעובדת קשה כדי לפלס את דרכה בתוך תרבות סקסיסטית ומחפצנת, ובעולם שרואה בה לא יותר מכוכבת פופ סתמית ושחקנית בסדר.
כי הבעיה היא, כמובן, שג'ניפר לופז היא באמת לא יותר מכוכבת פופ סתמית ושחקנית בסדר. החיים שלה תמיד היו יותר מעניינים מהאומנות שלה, והם באמת מעניינים - מדובר באישה שהתגברה על עוני ועל גזענות, שהפכה לזמרת ושחקנית מצליחה שהונה מוערך במעל 400 מיליון דולר (חצי מהם מילדות ישראליות בניינטיז שרכשו את הבושם Glow) ושלאחרונה חזרה לאהובה מלפני עשרים שנה, בן אפלק. באלבום הוויזואלי היא השקיעה כ-20 מיליון דולר מכספה הפרטי, ומדובר בעצם בסרט מוזיקלי, עלילתי וסוריאליסטי, שעוקב אחר המסע שלה אל אהבת אמת. עם בן אפלק, כמובן, אבל בעיקר - הנה זה בא - עם עצמה.
מה קורה שם? "זאת אני... עכשיו" מתאר את חייה וחלומותיה של ג'ניפר לופז, שבסרט נקראת רק "האומנית" (הו הו). הוא מזגזג בין מיתוסים פורטוריקניים עתיקים, סצנות חתונה עם חתנים מתחלפים, עולם דיסטופי עם לב מכני שפועל על עלי כותרת אדומים ואת מועצת חכמי הזודיאק שדנה בחיי האהבה של "האומנית" בראי המזלות, וכוללת ידוענים כמו ג'יין פונדה, סופיה ורגרה ועוד. אה, וגם שיחות של "האומנית" עם הפסיכולוג שלה (הראפר פאט ג'ו) כי כל קשקוש נרקיסיסטי חייב להיות מתובל בניו אייג' פסיכולוגיסטי שחוק.
העלילה: "האומנית" עוברת ממערכת יחסים למערכת יחסים כי היא מאמינה באהבה ומחפשת את האחד, עד שהיא מבינה שבשביל למצוא את הבן אפלק שלה, היא צריכה לחבק קודם את הילדה הפנימית שבה ולאהוב את עצמה. בין לבין אפשר להסתחרר מול סצנות דמיוניות וממוחשבות שנראות כאילו נוצרו על ידי מנוע AI , והאמת שגם ג'ניפר לופז עצמה נראית בסרט כאילו יצאה ממחולל AI אבל אולי זה פשוט קשור לכך שהיא בת 54 ונראית בת 30.
בכל השעה הזאת, יש לציין, אין אפילו שיר אחד זכיר. התחושה היא שלופז נחושה להוכיח לעולם שהיא אומנית אמיתית, אבל התוצאה פשוט קאמפית מדי, ולכן הדרך היחידה ליהנות מ"זאת אני... עכשיו" היא כצפייה אירונית או כסרט קאלט (או לחילופין לנצל את המנוי באמזון על מנת לצפות ב"מר וגברת סמית'" המצוינת של דונלד גלובר). כמובן שכיף לנסות לאתר בסרט את בן אפלק, שמופיע לכמה שניות כשהוא מחופש כמגיש טלוויזיה צעקן, ואולי אפשר גם לאתר את צדודית סנטרו פה ושם. כי כאמור - לופז מעניינת יותר מהקריירה שלה, והקאמבק שלה ושל אפלק אחרי שני עשורים מעניין יותר מהסרט הזה.
אבל אולי כן שווה לציין שיותר מהכל, הסרט הזה הוא מפגן כוח ואמביציה של לופז. אומנם כזה שמתרסק תחת היומרה האומנותית, ועדיין מעורר הערכה כלשהי. ככל הנראה הוא התאפשר לא רק בגלל הכסף ששפכה שם, אלא גם בגלל הגיל שלה והוותק בתעשייה, שמאפשרים לה לעשות כל דבר מופרך שמתחשק לה. חבל שזה ספציפית הדבר שהתחשק לה, אבל זכותה. מדברים הרבה על החסרונות שבלהתבגר בהוליווד, ויש המון, אבל הנה גם יתרון: את חזקה ועשירה מספיק על מנת להחליט איך לספר את הסיפור של עצמך, מגוחך ככל שיהיה.