אין לי מושג אם בילי אייליש שמנה או רזה. משום מה המידע הזה לא מונגש לי בגוגל פוטוז, ועברתי על לא מעט מ-185 מליון התוצאות עליה. היא תמיד עוטה על עצמה איזה דגמ"ח וקפוצ'ון רחבים ומרחיבים או, אם היא צריכה בגד ליציאה, איזה שק של גוצ'י בעיטורים ירקרקים שיחד עם שיערה הירוק למחצה ונישומית מעוצבת גורמים לה להיראות כאילו התחפשה לנגיף הקורונה.
מאחר שאני קסניאלית, כלומר מבוגרת מבילי אייליש ב-23 שנים, מותר לי להודות שהנושא מעסיק אותי. מזל, כי אם הייתי מילניאלית קשה, הייתי נאלצת להעמיד פנים שזה לא משנה ולשנן את אלבום הלחישות זוכה הגראמי שלה במקום לבזבז חצי יום על זום אין לשוקיים שלה.
לפי האינטרנט, אגב, לאייליש יש הפרעת גוף דיסמורפית והיא מתלבשת בבגדים רחבים על מנת שלא יעסקו במראה החיצוני שלה. רגע, מה? ובכן, לפי ויקי, מדובר בהפרעה ש"הסובלים ממנה מוטרדים בצורה מופרזת ממאפיינים בהופעתם החיצונית שהם תופסים כפגמים, דבר הגורם להם מצוקה עזה או פוגע בתפקודם בתחומי חיים שונים". אוקיי, אני די סגורה על זה שגם לי יש את זה. האמת היא שאני לא מכירה בחורה שאין לה את זה, אבל סבבה.
עוד אחת שמתברר שיש לה עניינים עם הגוף שלה, היא טיילור סוויפט. צפיתי השבוע בדוקו החדש עליה בנטפליקס, "מיס אמריקנה", ומתברר שהיא סבלה מהפרעות אכילה. שהגבעוליות המפורסמת שלה היא לא רק תוצר של גובה וגנים, אלא שהיא פשוט לא אכלה די הרבה שנים. כיום היא אוכלת וגם עלתה כמה מידות, שזה אומר שהיא עדיין רזה מהאדם הממוצע אבל פחות מפעם. טיילור לא המציאה כלום - בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה וריהאנה וקלי קלארקסון היו שם הרבה לפניה. כמעט כולן, בעצם. כי איך אפשר שלא? נורא קשה לראות את עצמך כל הזמן, בימים טובים ופחות, וקשה לעלות ולהוריד במשקל מול מליוני אנשים שכל הזמן מסתכלים. אם לא הייתה לך הפרעת אכילה לפני הטוקבקים, הפאט שיימינג, ההערות במדורי הרכילות והכותרות אחרי כל קילו שתעלי או תורידי - תהיה לך אחרי.
במלט דאון המפורסם של בריטני, שבו גילחה את שיערה ונכנסה לאשפוז, מספרים שהדבר שלא הפסיקה לומר זה שהיא רוצה שיפסיקו להסתכל עליה. כי המבט החיצוני, עבור כל אישה במרחב, גם הכי אנונימית שיש, הוא דבר שתלטני ואלים. אפשר רק לדמיין כמה אגרסיבי המבט הזה כשהוא מוכפל במיליונים.
זו הסיבה שרובן המוחץ של הנשים שמתפרסמות/מגיעות לטלוויזיה הופכות, די מהר, לנורא רזות. זה לא באמת כי "המצלמה מוסיפה חמישה קילו", זה כי כל כך קשה לעמוד מול המכבש האחיד הזה ומול הבריוניות, השיפוטיות, החיצונית והפנימית, והידיעה שבכל רגע נתון יש אינספור עיניים שבוחנות את איך שאנחנו נראות. אגב, המראה של אייליש בגראמי, עם הנישומית והכפפות המשונות, העלה עוד אסוציאציה - למייקל ג'קסון. ג'קסון הוא בדיוק הדוגמה לאדם ששינה את כל פרצופו ומראהו על מנת שיתאים למבט חיצוני - אמיתי או מדומיין - לו היה נתון כל הזמן. אם אייליש היא נקודת קיצון של אי התמסרות למבט, אז ג'קסון עומד בצידה השני, ובאמצע נמצאות כל הכוכבות מופרעות האכילה.
ונכון, יש גם דוגמאות כמו ליזו או נטע ברזילי, אבל הן עדיין כוכבות שנתונות למבט, הן משתמשות בגודל שלהן כמו שטיילור סוויפט משתמשת ברזון שלה. הן אולי לא כפופות למודל היופי הכפוי והמקובל, אבל הגוף שלהן במשוואה, הוא סימן היכר, הוא חלק מהיצירה ומהפרפורמנס וממה שהן מוכרות. בילי אייליש, לעומתן, באה ואומרת – היי, סורי, המשקל שלי הוא לא חלק מהמוצר, הוא לא חלק מהנרטיב, הוא לא עניינכם, יום טוב.
וזה חדשני, זה אחר. יש כאלו שיאמרו שזה גימיק, כי זה הרי גם מוביל לעניין מוגבר באייליש. ההסתרה הזאת משתלמת כי היא מפעילה אותנו. היא מסקרנת, היא מסתורית. בין כל הכוכבות הערומות פחות או יותר, ברור שנהיה מרותקים לזאת שלא מראה לנו כלום. בכלל, זה לא שהיא לובשת בורקה, הסטייל שלה עדיין מובחן והיא מככבת איתו על שערי מגזינים, היא כבר השיקה קולקציה עם h&m שמלאה, כצפוי, בכל האוברסייז שבעולם.
אבל בין אם מדובר באסטרטגיה מחושבת או צורך רגשי, התוצאה זהה. אנחנו עדיין מתעסקים במראה של אייליש, רק שיש לנו הרבה פחות כוח עליה. וזה משמעותי, בטח כשאת בת 17, אבל גם בכלל. איליש לא מסתירה את הגוף שלה כחלק מאג'נדה, או כאמירה, או כי צניעות או שמרנות. המטרה היא גם לא לשנות את כללי המשחק, גם אם על הדרך זה מה שקורה. היא עושה את זה כדי לשמור על עצמה ועל שלמות נפשה. מדובר בהגנה עצמית. ועברנו מספיק שנות פופ, כוכבות צעירות ומדורי רכילות, כדי לדעת שיש לה ממה.