כל ילדת אייטיז עם מכשיר וידאו ביתי וחיבה לפחמימות, בטח זוכרת בחיבה את הסרט על נדיה קומנץ' (התעתיק הפופולרי קומנצ'י הוא טעות נפוצה), המתעמלת הרומנייה עם הציון האולימפי המושלם 10. הייתה איזושהי הילה מהפנטת שאפפה את משטר האימונים הנוקשה, סיפור החיים הסבוך, החזה השטוח והגבעוליות החזקה, שתורגמה לגלגלונים כושלים בסלון ורומנטיזציה להפרעות אכילה. מאחר וחוגי התעמלות לא היו נפוצים בארץ עד העלייה הרוסית, ילדות שהוקסמו מהסרט נשלחו ללמוד בלט ואילו המאותגרות תנועתית, ביניהן אני, נשלחו לחוג ג'אז שזה בלט לילדות שמנמנות. בעשורים ההם, הקשר בין מתעמלות אולימפיות לבלט היה ישיר וכלל משמעת, רזון, עליונות סובייטית ואת היכולת לעשות דברים שגוף אנושי לא אמור לעמוד בהם (בין היתר, לא לקבל מחזור עד גיל 20).
לעומת ילדות האייטיז, השם היחידי שילדות בימינו משננות כרגע, הוא סימון ביילס, לפחות בארה"ב. (ולא רק ילדות, תראו מה הניו יורק טיימס עשו פה) כשהן עושות גלגלונים בסלון, הן חושבות עליה. כמו קומנץ', גם לה יש סיפור חיים לא פשוט (אם המכורה לסמים ולאלכוהול ואימוץ על ידי סבה ובת זוגו), מהלכים לא אנושיים ומשמעת ברזל, אבל היא לא רזה. היא נמוכה, מוצקה, שרירית, רחבה, חייכנית ובעיקר חזקה נורא. זה לא שהיא שמנה, ברור, וגם יש משהו נורא שטחי בלראות מישהי מבצעת סדרת גלגלונים וברגים מורכבת שיכולים, בקריטריונים מסוימים, להיחשב למעשה כתעופה, ולהתעכב על זה ש"היי היא לא רזה!". אבל תשמעו, זה עובר בראש. אולי רק אצל בנות שגדלו בידיעה שהן בחיים לא יהיו נדיה קומנץ', ואולי אצל כולם. וזה לא שחסרות סיבות להעריץ אותה, אבל כן שווה להתעכב על העובדה שמדובר באלופת התעמלות שלא עושה לך חשק להרעיב את עצמך, אלא ללכת לשתות שייק חלבונים וספירולינה ולעשות שש כפיפות בטן ועמידת נר.
מתעמלות לא רזות הן לא תופעה חדשה. איפשהו בניינטיז ארה"ב החליפה את מזרח אירופה בשליטה בענף ההתעמלות האולימפית ואיתן גם הסטנדרטיים הגופניים השתנו. גם הגיל המינימלי להשתתפות עלה ל-16 (נדיה קומנץ' שהתחרתה לראשונה בגיל 14 הייתה צריכה בימינו לפספס אולימפיאדה). מדען ספורט (מסתבר שיש מקצוע כזה) בשם וויליאם סנדס אמר לוושינגטון פוסט– "פעם אלו היו ילדות רזות מדי, אחרי זה תקופה קצרה של נערות שריריות כמו מרי לו רטון, אחרי זה חזרה שליטת הרזון ועכשיו שוב חזרנו לשריריות. נקווה שלעולם לא נחזור חזרה, ספורטאים עוצמתיים הרבה יותר בריאים ומסוגלים לעמוד באימונים ובתנאים הקשים". אבל יש כאלה שטוענים שהחלוקה של המתעמלות לפי מימדי גופן עדיין קיימת, פשוט פחות מדוברת כי זה לא פוליטיקלי קורקט. לגבעוליות מייחסים גמישות, אמנותיות ומושגים מעולם הבלט, למוצקות יותר מייחסים ספורטיביות, כח ואתלטיות. כששון ג'ונסון התמודדה מול נסטיה ליוקין בבייג'ין בקרב רב (שתיהן אמריקאיות), ג'ונסון כונתה בניו יורק טיימס "כדור קטן של כח" בעוד ליוקין כונתה "גמישה כפרימה בלרינה". ג'ונסון מספרת שתמיד הרגישה, גם כשעמדה על הפודיום באותה האולימפיאדה וקיבלה מדליות זהב וכסף, שהיא "יכולה להוריד כמה קילוגרמים". גם באולימפיאדה הנוכחית, כשעלתה מתעמלת מקסיקנית מלאה מהרגיל, היא עדיין חטפה שיימינג ברשת.
אז השינוי איטי אבל הוא קיים, לפחות בהשוואה לימים של נדיה קומנץ' שלפי השמועות, סבלה מאנורקסיה ולאולימפיאדת 76 הגיעה כשהיא בתת משקל. היא טענה שהיא מחלימה מוירוס ועד היום מסרבת להתייחס לשמועות על הפרעות אכילה. מתעמלות עבר מספרות על אובססיית משקל, התמכרות למשלשלים, הרעבות עצמיות, עיכובים התפתחותיים ונזקים שנשארו איתן שנים אחרי זה. מתעמלות, לפי הסטיגמה הרווחת, נראות כמו ילדים אנדרוגינים ונטולי סממני מיניות. "דיאטת המתעמלת הרוסיה" המפורסמת (שנהגתה על ידי, ובכן, מתעמלת אולימפית רוסיה), כוללת כוס מיץ תפוזים לארוחת הבוקר, תפוח בינוני לארוחת צהרים ותפוס נוסף בתוספת שמונה גזרים גמדיים לארוחת ערב. למתעמלים יש סיכוי גבוה הרבה יותר מכלל האוכלוסייה לפתח הפרעות אכילה, במיוחד ברמות גבוהות ותחרותיות במיוחד. אתוס המתעמלת המורעבת מושרש כל כך עמוק שלוקח זמן לשנות אותו, אבל אין ספק שסימון ביילס היא אחד הגורמים שמעודדים את השינוי הזה. יכול להיות שהיא דוגמה לא מייצגת בתעשייה בעייתית מאוד, אבל היא עדיין זאת שכולנו נושאים אליה עיניים.
ביילס לא עושה את זה לבד - בשנים שבהן דימוי גוף הופך ליותר ויותר משמעותי, כשהדוגמניות פחות רזות והדגש הוא על בריאות ועל להיות fit, כשכולן רוצות תחת כמו של קים ולהיות בוטלישס, ביילס נראית כמו המשך טבעי של המגמה. הביונסה של המתעמלות. וזה כיף, כי היא חייכנית ופופית ואוהבת חטיפים וסנאפצ'אט. היא לא מביטה בחשש אחרי כל תרגיל אל עבר מאמן קשוח, היא מלאת ביטחון ומוטיבציה פנימית והדבר היחיד שמפריע לה זה שהיא נמוכה. 1.45 מטר. ואם יש מישהי שתגרום לבנות להרגיש טוב עם עצמן, זאת היא. מישהי שמצליחה להדהים את העולם פעם אחר פעם, בלי שיש שום קשר בינה ובין גבעוליות מיוסרת של בלרינה. מישהי שאפשר להביט בה בהשתאות בעודה מרחפת בקלילות באוויר אבל גם להזדהות איתה כי אולי, אם לא הייתה נולדת בשנת 1997 ועם כישרון כל כך חריג, היא הייתה מהבנות שנשלחות לחוג ג'אז.