תיירים שיגיעו בקרוב לישראל יוכלו להוסיף לרשימת אתרי החובה שלהם – בנוסף לכותל, ים המלח ומסעדות חוף עם תפריט עקיצה באנגלית – גם את מוזאון השעווה הישראלי. כמו כל עיר אירופאית שמכבדת את עצמה, גם לנו תהיה אטרקציית בובות מלחיצה שבה תיירים יוכלו להצטלם עם דמויות מרכזיות בהיסטוריה הישראלית כמו... אה... אלין כהן. ומיכל הקטנה. וקווין רובין. ובן זיני. כן, גם הוא נחצב בנצח.
מדהים שמדובר במיזם שקשור ל"גדולים מהחיים" ולא ל"ישראל בידור". מי העלה על דעתו שדווקא ערימת האנשים הרנדומלית הזאת תהיה זו שתונצח? למעשה, אם ניגשתם לאודישנים ל"בואו לאכול איתי" או צרחתם על עומר אדם בחתונה שלכם, יכול להיות שגם אתם בדרך למוזאון השעווה.
אבל רגע, תכף נחזור לבחירת הבובות השנויה במחלוקת. קודם כל מוכרחים לדון בקונספט עצמו. כי פעם, בניינטיז, במסגרת טיולי בת מצווה ללונדון, כל זה איכשהו נראה לנו הגיוני. קיבלנו אפשרות מדומיינת להצטלם עם אנשים שלא היינו פוגשים בחיים, בין אם זה בראד פיט, המלכה אליזבת' או מסי. פעם היה לגיטימי להתחכך באופן נואש בבובה מפחידה ונטולת חיים שהיה ברור שהיא לא האדם האמיתי אבל אולי יש בה משהו, ניצוץ קטן ממנו - היום זה בעיקר פדיחה.
מוזיאון השעווה הוא לכאורה אטרקציית רשתות חברתיות עוד לפני שהיו רשתות חברתיות, כי הוא מוכוון תמונות, למעשה ערכו היחיד הוא בצילום המשותף. אבל משהגיעו הרשתות החברתיות הוא איבד את הרלוונטיות שלו. כיום הוא שריד ארכאי לתיירות של פעם ובעיקר לתרבות סלבס שהשתנתה. בימינו, להצטלם עם בובה מרגיש פתטי. רוצה תמונה מזויפת עם מסי? יש לך אלף אפליקציות פושטיות שיעשו את זה באופן אמין יותר ומביך פחות מללכת לחבק נר.
לא רק שהקונספט של מוזאון שעווה לא רלוונטי לימינו, הוא גם לא רלוונטי לישראל. הרי תמונה ממדאם טוסו הייתה פעם סמל סטטוס, הוכחה לכך שאנחנו בלונדון. תמונה ממוזאון השעווה הישראלי גג תהיה הוכחה לכך שאנחנו בקניון ארנה, שהחגים רמסו גם אותנו. אבל זה יותר מזה, כי בניגוד לעולם הגדול שבתוכו יש את מסי ואת בראד פיט, ישראל היא מדינה קטנה ופמיליארית שבה אפשר להצטלם עם מי שרוצים תמיד. הרי כל אדם בישראל נמצא בכל רגע נתון מרחק שלושה אנשים מהוואטסאפ של כל אדם אחר במדינה. מי צריך בובת שעווה של חזי דין? הוא עוד רגע ממלצר אתכם. מי צריך בובת שעווה של סטטיק? הוא עוד רגע חוסם אתכם באינסטגרם. למה להצטלם עם בובה של מישהו כשהאדם האמיתי ממש כאן כדי להקליט לך סרטון, או לעשות לך לייק לב, או לשבת לידך באותה מסעדה? אנחנו חיים במדינה של אפס דיסטנס ובתקופה של אפס הפרדה. בלי לגלוש לפוסט מודרניזם, מה זה כבר סלב היום? הטלוויזיה מעורבבת עם אינטרנט שמעורבב עם ריאליטי ועם אינפלואנסרים, הכל פה עיסה של 15 דקות תהילה, לפחות כפי שהיא נתפסת ונמדדת כיום.
ובכלל, כבר היה כאן פעם מוזיאון שעווה. ממצאים קדומים מצביעים עם אחד שהתקיים בעבר בלוקיישן האהוב והכעור שהוא מגדל שלום. אגב, גם קניון ארנה הוא חתיכת פיגוע אסתטי, יכול להיות שיש כאן דפוס. מוזאון השעווה הקודם נסגר עקב בעיות כלכליות בשנת 1995, כלומר גם אז אף אחד לא רצה לראות בובות של מפורסמים. בין המפורסמים, אגב, היה גם צביקה פיק המנוח. בפרק השני של הריאליטי המופתי "המאסטרו", זכינו לראות אותו לוקח הביתה בובת שעווה מבהילה בדמותו, שבטח עד היום עוד רודפת את הבית שלו.
אילו עוד מפורסמים היו במוזאון השעווה הקודם? ובכן – שרה אהרונסון, זאב ז'בוטינסקי, בן גוריון, גולדה מאיר, אייכמן. ועוד. הפער מעניין, תודו. מצד אחד, עם כל הכבוד לבובה של אייכמן מאחורי מחיצת זכוכית, כל העסק מרגיש קצת דאונרי. ומצד שני – ועכשיו הוא מרים? כאילו, אם כבר מתעקשים על הקונספט המיושן הזה, לא הגיוני יותר להנציח דמות היסטורית משעממת מאשר את מיקי מוכתר? הרי היה לזה סיכוי גבוה יותר להפוך לאיזו אטרקציית משרד חינוך מיותרת, נקודת עצירה בטיולים שנתיים, מאשר בילוי שבת של הורים שמגלים שיש הנחה ממפעל הפיס אז למה לא לקחת את הילדים לראות בובה של בן זיני.
הבובות עצמן, לפחות מצילומי היח"צ שנשלחו, נראות מוזר. משהו שם לא עשוי עד הסוף, מחופף, לא נכון בצבעים ובניואנסים. זה לא מושיק רוט, זה מושיק רוט משיין. אבל מה שיותר מעניין מהגימור החפיפניקי והמאיים של הבובות, זה לנסות להבין למה הן בכלל שם. למה בחרו במושיק רוט? למה בסמיון? מה המשמעות שלהם בתרבות הסלבס הישראלית? יש לסייג: יכול להיות שהרשימה תתרחב בהמשך ויהיו בובות נוספות. ובכל מקרה, מסתמן שהסיבה שאין הרבה מפורסמים "גדולים" (בטווח שבין שלמה ארצי לנועה קירל, נגיד) במוזיאון השעווה היא שמי שקיבל בובה היה צריך לבוא לסוג מיוחד של צילום, שרק לאחריו ניתן ליצור את הבובה, וככל הנראה הסלבס הגדולים לא טרחו להגיע.
הפרדוקס מובנה – אם אתה באמת משמעותי, אין לך זמן לשטות הזאת. אם הגעת, סימן שאתה לא מספיק עסוק וגם מעבר לזה, רגשית, לא ממש יושב בנינוחות בסלבריטאות. ועדיין – ככל הנראה, רוב הסיכויים, יש להניח, שאילן רמון לא הגיע לצילומים. והנה, הצליחו ליצור בובה שלו. לא יכלו ליצור גם לכל היתר? זה הגיוני שלעדן אלנה תהיה בובה ושלנטע ברזילי לא? שלמיכל אנסקי כן ולאהרוני לא? שלהראל סקעת כן ולהראל מויאל לא? סתם, לא, זה דווקא הגיוני.
היעדר הכוכבים הגדולים אולי מובן, אבל עדיין לא מסביר את ריבוי הקטנים, קטנים מדי, ואת האקראיות שאופפת את כל העסק. רשימת השמות נראית כמו עונה של הישרדות VIP, לא כמו קפסולה אמיתית של סלבריטאות ישראלית. מוזיאון שעווה לא חייב להכיל דמויות היסטוריות "חשובות" ודווקא תרבות הפופ הרבה יותר מעניינת וראויה להנצחה מהסוג הזה, אבל גם בה צריך להבין. ובשביל זה צריך ראייה טיפה יותר רחבה, קונטקסט תרבותי ובידורי היסטורי כלשהו (כן, גם לסלבריטאות ישראלית יש הקשר היסטורי), ואיזשהו מבט ממעוף הציפור. בשביל לעשות משהו כמו שצריך, גם דברים לא רציניים צריכים להילקח ברצינות.