בהנחה שאתם צופים בטלוויזיה - ואם אתם לא כי אתם מעמידים פנים שיש לכם חיים אז מצער מאוד - כנראה שאתם צופים בימים אלו לפחות בתוכן אחד שכבר ראיתם פעם. אם אתם מנויי yes, אולי התחלתם צפייה מחודשת ומענגת ב"נשואים פלוס" (שעלתה לראשונה לאוויר ב-1987). אולי גם הייתם חלק מפסטיבל "חשיפה לצפון" (1990), שעלתה לא מזמן ב-HOT ושימחה את כל מי שיש לו לב. גם האזרחיות הוותיקות של "בנות הזהב" (1985) עלו לאחרונה לדיסני+, בנטפליקס שבו המוני צופים לסביבת העבודה הרעילה של "האוס" ולתעלומות של "מונק" שעלו שם במלואן, אולי לפני או אחרי שצפו בסרט "השטן לובשת פראדה" שעלה לא מזמן בשירות וכיכב בראש רשימות הצפייה.

עכשיו, לא מדובר באיזו מגמה חדשה שבמסגרתה כולנו לפתע צופים בסדרות ישנות. אנחנו הרי חורשים על "חברים" כבר עשרים שנה, חלקנו גם על "סיינפלד". סדרות כמו "בנות גילמור" או "אחת שיודעת" הן פולחן מילניאלי, גם "באפי ציידת הערפדים" שעלתה לפני כחצי שנה במלואה לדיסני+. אנשים אוהבים לראות סדרות שוב ושוב - אבל התחושה היא שבתקופה הנוכחית זה רוב מה שאנשים רואים. פעם קראו לזה שידורים חוזרים, היום כבר אין ממש שידורים כי אנחנו מחליטים מה לראות מתי - אז אנחנו פשוט חוזרים, שוב ושוב ושוב.

הסיבה לעליית הסדרות הללו בספקיות התוכן השונות היא פשוטה וטכנית: כל מיני חוזי שידור השתחררו בסוף שנת 2023 ואפשרו העלאה שלהן. גם ריבוי שירותי הסטרימינג והצורך שלהן בתכנים הוביל לשליפת סדרות עבר מאובקות מהמחסנים. אם פעם לא צפו ב"באפי" כי פשוט לא היה איפה - עכשיו יש. הטכנולוגיה היא אחד המחוללים של הטרנד הזה. 

לא רק של זה, אגב, במקרים רבים נוסטלגיה היא לא הגורם לכך שאנחנו חוזרים שוב ושוב לתוצרי תקופה מסוימת, אלא קיומם של התוצרים הוא זה שיוצר את הנוסטלגיה. למשל - העשור של שנות ה-80 (וכיום גם ה-90) תמיד היה החזק ביותר מבחינת נוסטלגיה לא רק בגלל הבגדים, הקולנוע והמוזיקה המובחנת שלו, אלא פשוט כי מדובר בעשור הראשון שהיו בו מצלמות וידאו ביתיות, מכשירי הקלטה, ערוצי טלוויזיה פופולריים ועוד אמצעים טכנולוגיים שאפשרו שכפול והקלטה מרובים. הטכנולוגיה ייצרה את הסנטימנט הרגשי. כלומר, זה לא רק שכולנו התגעגענו ל"בנות גילמור" ולכן חורשים עליה בנטפליקס, זה ש"בנות גילמור" עלתה בנטפליקס ולכן נוצר גל הנוסטלגיה אליה.

כמובן שההסבר הטכנולוגי, גם אם הוא נכון, הוא פחות מעניין מהסברים רגשיים. אבל רגע לפני שנגיע אליהם, כדאי להזכיר גם שלפני גל הצפייה המחודשת בסדרות עבר, חווינו גם שלב קשה שרובנו נעדיף לשכוח: הריבוטים. עשרות סדרות וסרטים הוחזרו לחיים, חלקם עם השחקנים המקוריים וחלקם בעיבודים יותר חופשיים, כולם היו גרועים. אוזני המן טלוויזיוניות. היה זיהוי נכון של געגוע אבל לא של תגובה, שהייתה שרשרת חידושים טלוויזיוניים, מ"מקגייוור" ועד "מכושפות". רובם עלו המון, עשו מלא רעש ונשלחו לגריטה אחרי פרקים ספורים.

כי האמת היא שאנשים לא רצו לראות פרקים חדשים של "תיקים באפלה" או "גיבורים", הם רצו לראות פרקים שהם כבר ראו. הם רצו להתיישב מול הטלוויזיה בלי להרגיש סקרנות או מתח, אלא ביטחון, ביתיות ונוחות. אם מדברים על "תור הזהב" של הטלוויזיה כעידן שהביא לנו יצירות מופת כמו "הסמויה" או "הסופרנוס", אז כיום אנחנו בתור הנחמה של הטלוויזיה, שבמסגרתו אנחנו רוצים לצפות במקבילה הטלוויזיונית של כרבולית ותה. 

כי הכל קשה. אנחנו, כאנושות, לא נמצאים בעידן של צמיחה והתפתחות, אלא של דעיכה ושקיעה. זה נכון בעולם כולו - כלכלית, מדינית, בטחונית, סביבתית. וככל שהמציאות קשה יותר, אנחנו זקוקים לתרבות רכה יותר. כזאת שמגנה עלינו. ואין דבר שמגן עלינו יותר ממשהו שכבר ראינו. 

ומילא העולם, שייחנק העולם, גם חצי השנה האחרונה שלנו כאן די מחרידה, והיא שולחת אותנו לחיפוש אחר מקומות עדינים יותר. אנחנו רוצים לעקוב אחר מזג האוויר אצל יוזר הטוויטר ההולסומי שלמה מזג אוויר או לעשות חידוני רשת כמו "חיבורים" או "וורדל" (מדורי המשחקים של הארץ והניו יורק טיימס בפריחה חסרת תקדים) ולראות עם הילדים בפעם המיליון את "שכחו אותי בבית" - אנחנו נשארים באזורים הלא מטרגרים של הקשב, של הצפייה, הקריאה וההאזנה. כי הכל יותר מדי, כי אנחנו חייבים להיזהר עלינו.

שידורים חוזרים הם כמו לנוח, הם עוגן של ביטחון בקיום כאוטי, מסוכן ובלתי צפוי. הם מחזירים אותנו לתקופה תמימה ושמורה יותר, ובעיקר נותנים לנו את הדבר העיקרי שהמציאות לא מסוגלת - לדעת איך הכל נגמר. להתרווח על הספה בביטחון שבסוף הכל יהיה ממש, אבל ממש בסדר.