מדי ערב אני מנסה לשכנע את בני, טומי, להאזין לסיפור לפני השינה. מדי ערב הוא מנסה להתמקח – בלי סיפור, אבל עוד פרק של "מפרץ ההרפתקאות", שזאת הסדרה שהחליפה אצלנו את סמי הכבאי. מדובר בתכנית טלוויזיה קנדית (=נחמדה, מעוררת אדישות) שעוסקת באסופת גורים שנשכרו על ידי ילד בשם ריידר, אומנו והפכו ליחידת חילוץ מקצועית ומלוכדת. ככל הנראה גם מנוצלת, כי אי אפשר להימנע מהתחושה הלא נוחה שמשלמים להם בחטיפים. לכל גור יש סט כישורים משלו, למשל כבאות אש, שיט, תעופה, גרירה או סקי, תחת הנחה שאם זה יכול להפוך למרצ'נדייז כבר ימצאו איך לשלב את זה בתכנית.
התוצאה היא שמדי לילה, כשטומי עובר למיטה שלנו, הוא גורר איתו שלל צעצועים שאיתם הוא מתעקש לישון, בין היתר בובת כלב (מרשל) ומבחר כלי רכב, כולנו מתעוררים בבוקר עם הפרצוף בתוך כבאית. הסדרה חמודה, אין הרבה תלונות, אם כי הייצוג הנשי מעט מקומם. מלבד שתי גורות בוורוד יש גם דמות שמגלמת ראשת עיר, מה שהיה יכול להיות נחמד ופמיניסטי אילולא היה מדובר באישה תמהונית שככל הנראה סובלת ממגבלה מנטלית כלשהי (בפרק הקרוסאובר עם "סמי הכבאי" היא ככל הנראה תתאהב באלביס). היא מטרידה את היחידה בתסבוכות מטופשות מדי פרק ומגדלת תרנגולת מחמד בשם תרנגוליטה. אני מניחה שהילדים שצופים בסדרה מזדהים עם הגורים כי הם גורים בעצמם, אם כי הייתי שמחה אם הססמה "אין משימה גדולה מדי, אין גור קטן מדי" לא הייתה ממלאת את בני במוטיבציה מיותרת לזנק מגבהים. בואו נכיר במציאות, יש גורים קטנים מדי.
אבל נחזור לסיפורים. הנכונות של טומי לוותר על סיפור לפני השינה מצערת. קיוויתי שהוא יעבור את המסלול המקובל והנכון שכולל אהבת ספרים לאורך כל שנות ילדותו וכשיגדל, אם ירצה, יוכל להעמיד פנים שהוא קורא אותם למרות שהוא בעצם באייפון. ככה הגעתי ל-94 ברשימה של "הארץ". סיפורי ילדים הם חשובים. כשהם יפים, הם מלמדים אותנו להאמין בעצמנו ולאהוב בני אדם וחיות, אני בספק אם ילד ששמע לפני השינה את "קרמר החתול ישן כל הזמן" ישרוף חתול בל"ג בעומר כשיהיה בן 13.
תמיד הנחתי שטומי יאהב את הספרים שאני גדלתי עליהם, אחרי הכל מדובר בקלאסיקות נצחיות ואין סיבה שהוא לא יאזין לי מקריאה אותם בהתלהבות. לצערי, את "מיץ פטל" הוא לא סובל, האיורים אבסטרקטיים מדי לטעמו והוא לא מבין למה האריה והג'ירפה מציקים לארנב. אפשר להבין אותו, זה ילד שגדל על ערכים של כבוד הדדי וספייס, מיץ פטל רק רוצה פרטיות, למה להוציא אותו מהארון? למה לעשות לו אלנה פרנטה? הניחו לו. גם כלפי "הבית של יעל" הילד מטפח עוינות מסוימת, למעשה הוא מכנה אותה "הבחורה המגעילה הזאת", שזה משהו שאמרתי פעם על דורה החוקרת והוא ככל הנראה העתיק.
אבל הבררנות היא גם מהצד שלי. רוב הזמן אני פוליטיקלי קורקט ולכן "חתול גדול חתול קטן" הוא טריגר. סורי אמי רובינגר, אבל בשנת 2017 ובעולם שבו יש כבר ברבי שמנה, זה לא לעניין שכל החתולים הנחמדים והיפים לבנים וכל החתולים המלוכלכים והרעים חומים או שחורים. את "כספיון" הדג המתלהב אני סתם לא סובלת כי הוא תאב פרסום אך חסר חן וכריזמה, גם "החיפושית העצבנית" באה רע, אין את מי לאהוב שם. אני מוותרת על הטרחנות ההיפית וחסרת החן של "תפילילה" שגם עובר על החוק הכי חשוב של ספרי ילדים - להיות קצרים. כשהילד ידע לקרוא בעצמו הוא מוזמן לגמוע כמה כרכים עבי כרס שיבוא לו, עד אז אין טעם לענות את ההורים.
נטייתם של ספרים רבים היא להחזיר ילדים לתלם מיושן כלשהו. "הפיל שרצה להיות הכי" הוא ספר מסריח כי הוא עוסק בפיל שרוצה להיות צבעוני אבל הסביבה ממשטרת אותו בחזרה לצבע אפור כי "זהו צבעם של פילים". זה הומופובי ומבאס. בעולם שבו גם לילדים בנים מותר להתחפש לאלזה בפורים, כל פיל יכול להגיע באיזה צבע שבא לו. "האריה שאהב תות" מחנך אותם לאכול את מה שאמא מגישה, אבל על הדרך גם שאין טעם לרצות נורא ולהתעקש על משהו כי הוא תמיד יאכזב בסוף. זה לא נכון. גם "דובי לא לא" הוא ספר מקומם שבמרכזו דובון מרדן שעובר לינץ', כולל זריקת סירים ומחבתות, עד שהוא הופך לעוד בורג צייתן ומהנהן במכונה.
את הספרים האלה אני לא מקריאה כי הם מעצבנים אותי, אבל יש כאלה שאני לא מקריאה כי זה לא מקובל יותר. אגדות האחים גרים, למשל, נחשבות למפחידות מדי עבור ילדים, אם אתוודה בגינה שאני מספרת לבני על "כיפה אדומה" או "עמי ותמי" יסתכלו עליי כאילו הכרחתי אותו לצפות איתי בבינג' של "משחקי הכס". קצת מצער, אחד הדברים שהכי אהבתי בילדותי זה לפחד. פחד, כשאתה במקום בטוח ומוגן, הוא רגש מסעיר.
אנחנו לא רק הייטרים בבית, יש ספרים ששנינו אוהבים כמו "קרנפים לא אוכלים פנקייק" שמחנך את ההורים ולא את הילדים והוא מצחיק ויפה, וגם "לקוף יש בעיה" הממכר. יש כמה חמודים שקנינו לאחרונה כמו "טרופותי", "מר טיגריס מתפרע", "מי אכל את לואיס" ועוד הרבה שבטח נגיע אליהם מתישהו, כשאפסיק להיכנע לעוד פרק של "מפרץ ההרפתקאות". לעצמי, אגב, קניתי את החדש של סטיבן קינג כי אין לי יותר מדי יומרות. תכננתי להתחיל אותו אתמול אבל בסוף ראיתי "הישרדות".
