דבר בחיי לא הכין אותי למציאות הזאת. כאילו, חוץ מהסרט "חדר" שאותו אני חיה בימים אלו. ממש כמוני, סביר להניח שגם אתם כלואים עם הילדים שלכם, ככל הנראה בדירה, רוב הסיכויים שקטנה, בלי גינה או אפילו מרפסת. הילד רוצה החוצה, אתם מסרבים. בגדול אנחנו יוזף פריצל רק עם סיבה טובה. אנחנו כמו הסבתא ב"פרחים בעליית הגג" אבל בלי ברירה. נגדל ילדים עם רככת עצמות אבל זה סבבה, כי גם ככה אסור להתרחק מהבית.

ברור שאנחנו רוצים שילדינו – בתקופה הזאת שתימשך עד אחרי פסח (נשרוד) או עד הראשון בספטמבר (המתת חסד) – יעברו את הימים האלו באופן המיטבי, עד כמה שאפשר. שלא ישתגעו, שלא ישגעו אותנו, שלא יאכלו יותר מדי סוכר, שלא יצפו רק בזבל, שיתנו לנו קצת לעבוד כי אלו מאיתנו שעדיין לא הצטרפו למעגל החל"תים חייבים להתפרנס איכשהו. בשביל זה, ממליצים לנו המומחים, אנחנו חייבים לוח זמנים הגיוני. כזה שכולל ארוחת בוקר, צהרים וערב, ודרכים למלא את הזמן בין לבין.

נשמע הגיוני, אפילו קצת כיף, ולכן בניתי אחד. ובבניתי הכוונה להעתקתי ממדריכים ברשת. יש לי לו"ז עם הילד ותיאורטית, הוא מדהים. מעשיר, מהנה, מגוון. כזה שכולל יצירה, עבודות בית, משחק, לימוד, התעמלות, אוכל בריא. לו"ז מעולה שכל מה שאני צריכה לעשות כדי לעמוד בו זה להחליף לחלוטין את האישיות של שנינו.

כל נושא היצירה, למשל. כמו כל ההורים, פשטתי על מקס סטוק. הבית מלא בחוברות צביעה וטושים, צבעי מים, חבילות של מקלות ארטיקים, דבק, דבק נצנצים, פאייטים, מדבקות, חוטים, ערכות להכנת לוכד חלומות, פריטי עץ זולים שאפשר לצבוע, דפי ציור, בריסטולים, שבלונות, וושי טייפ, חרוזי גיהוץ. השקעתי כל כך במוצרי יצירה ששכחתי פרט אחד: הבן שלי לא סובל יצירה. הוא משתעמם מזה אחרי דקה. ממש כמוני. הפנטזיה על סגר שיסתיים בתערוכת ציורי נוף בצבעי מים מקרבת הבית (שמה: "מאה מטר") מקורה בערעור זמני של תפיסת המציאות. אולי זה מובן מאליו ואולי זה מדכדך ואולי זה מנחם, אבל אנחנו עדיין אנחנו. גם בסגר.

אבל זה לא רק עניין היצירה שביטל לי את 10:00-11:00 ואת 17:00-18:00. גם אם הלו"ז היה מבוסס על דברים שהבן שלי אוהב, שזה כדורגל וברול סטארז ואם ממש משעמם לו, בצוק העתים, גם להכין איתי כדורי שוקולד, זה לא היה עובד. כי לו"ז זה פנטזיה, כמו עציצים או אפייה. תמיד יהיה פער בין מה שדמיינת לבין התוצאה. להכין לו"ז זה כמו לצפות בפורנו – המציאות שתגיע אחר כך תמיד תאכזב, דברים שחשבנו שייקחו שעה לוקחים חמש דקות והכל הרבה פחות יפה.

יום יום עם ילדים דורש גמישות, סתגלנות וחוסן נפשי. תכונות שלרובנו אין. לו"ז נועד לתת איזושהי מסגרת רופפת ואוורירית שמקנה משמעות לשעה וליום, אבל זה דורש ניווט עדין ומנוסה שיש לגננות ואמהות להמון ילדים. לכל מי שהוא לא הן, סיכויי ההצלחה אפסיים. כי יש יותר מדי שעות ביום, וילדים בני שש עדיין לא פיתחו עולם פנימי עשיר מספיק על מנת להעסיק את עצמם. גם לא כל בני הארבעים, אגב. זאת מציאות שדורשת הרבה הפוגות והרבה ידיים וסבלנות ודמיון, כלומר מצרך נדיר וחמקמק שחסרונו מורגש הרבה יותר מנייר טואלט או ביצים: סבא וסבתא.

זמן עם ילדים, כמו שיודע כל מי שחווה הורות באוגוסט, הוא כמו סליים. הילדים מתים עליו, הם רק רוצים לבלות איתנו, אבל יש בבסיסו משהו חסר צורה ונטול מטרה מוגדרת (והוא מלכלך). הזמן כממרח, משהו לטבוע בו בין יתדות הארוחות היומיות. אנחנו מנסים למשות אותם החוצה לאיזשהו תוואי הגיוני של שעות ופעילויות שסופו תמיד, תמיד, לקרוס לתוך אייפד. וזה בסדר. כי מתחת ללו"ז הלא ממומש שלנו, שוכב הלו"ז האמיתי, שיש בו דברים כמו "09:00-09:30 – הילד בהתקף זעם, לרצות למות", או "10:00-14:00: להתייאש, הילד באייפון שלך, לבהות בקיר בעצב", ובו אנחנו דווקא עומדים. כל יום. כל הכבוד לנו. שומעים את מחיאות הכפיים האלה מהמרפסת? זה בשבילנו.