שיר חדש לדודו פארוק, אבל בדמות מומצאת. כאילו, דמות מומצאת על הדמות המומצאת שהיא דודו פארוק שהוא, כזכור, בחור מוכשר אימים בשם אורי קומאי. הדמות החדשה נקראת בובי רז'לו, המאפיין העיקרי שלה הוא חליפת שומן ופיאת תלתלים כתומה והשיר נקרא "כמו תינוק בעולם". רבים טוענים שבובי נראה כמו החיקוי לדקל וקנין בארץ נהדרת, או רועי בר נתן בתכנית "שולץ". המשותף הוא כמובן חליפת השומן, שבה כולם נראים אותו הדבר וכל קווי הדמיון מתנקזים בסוף למוניקה השמנה ב"חברים". אגב, היום חליפת השומן של מוניקה לא הייתה עוברת בחיים, אבל בניינטיז (ובאזורים מסוימים גם היום), עדיין היה פופולרי להתבריין על שמנים.
ואם אנחנו כבר בחליפת השומן אז מוכרחים להודות שדודו פארוק חתיך רצח. עיני הפלדה הכחולות, הפנים המסותתות, מדובר בבחור לוהט. החתיכות שלו היא חלק מערכי המותג, למה לקחת לנו את זה?
פארוק נעלם בשנה האחרונה. לפי כתבות שונות, הוא החליט לקחת פסק זמן ולעשות חשבון נפש אישי או אמנותי, או איך שלא קוראים לתהליך שבמסגרתו בחור צעיר עם כסף מחליט לגור במחסן ביפו ולהתמודד עם מחסום יצירתי ומשבר זהות. באופן מפתיע, הוא פתר אותו על ידי בובי. ובניגוד לפארוק, שהיה מעין אלטר אגו מטושטש גבולות שלרובנו לקח זמן להבין שהוא לא אמיתי, בובי הוא פשוט דמות. הוא נראה כמו דאחקה ממערכון, כזאת שאמורה להיות מגולמת על ידי קומיקאי, למשל אבי הזמר או אסי כהן. אבל פארוק הוא לא קומיקאי. הוא מוזיקאי, אין ספק שיש לו יכולות משחק, אבל קומיקאי הוא לא. ולא כל כך ברור מה "כמו תינוק בעולם" מנסה להיות. כי הוא לא שיר דאחקה מצחיק, הוא לא שיר טוב כמו רוב השירים של דודו פארוק, למה אנחנו צריכים את זה? ולמה דודו פארוק צריך את זה?
ומה הלאה, כל פעם שימאס לפארוק/קומאי מעצמו הוא ימציא דמות אחרת? איך אפשר לגדול כאמן אם אחרי כל התחלה ממציאים אחד חדש? האם יהיה יקום מלא בדמויות שונות של אורי קומאי? הוא מארוול עכשיו? וגם מדובר בשתי דמויות ברמה מאוד לא אחידה. אי אפשר להשוות בין דודו לבובי, אחד עגול ושלם ומורכב והשני, ובכן, חליפת שומן.
ואולי זה סתם אנחנו שקשה לנו עם שינויים? שמקובעים, סגורי ראש, צרי אופקים? הרי אותה תגובה לדודו פארוק השמן, קיבלה השבוע גם אדל הרזה. כנראה שאנחנו פשוט לא אוהבים שאנשים משתנים, זה מערער לנו את הביטחון בעולם. אנו זקוקים ליסוד קבוע, סלע להיאחז בו בטלטלות החיים. כמובן שבניגוד לפארוק, אדל לא חזרה אלינו עם שם אחר וסגנון מוזיקלי שונה, היא סתם חזרה רזה ומשום מה זה נחווה כבגידה אצל חלק מהמעריצים שצווחו בכל רחבי הרשת ש"הרבה פחות יפה לה". זה נכון, אגב, אבל בעיקר כי אנחנו רגילים לאדל השמנה. תיכף נתרגל גם לאדל הרזה (אלא אם היא תעשה לכולם טובה ותעלה הכל חזרה), או סתם ניזכר שזה לא באמת משנה לנו.
אבל נחזור לפארוק. האמת היא שלדלג בין דמויות זאת פנטזיה די לגיטימית, כולנו היינו שמחים, במגוון הזדמנויות, להשיל מעלינו את אישיותנו, להשליך עליה גפרור בוער ולצעוד קדימה בלי להביט לאחור. זה טבעי משלל סיבות, להמציא את עצמנו מחדש זאת פנטזיה ידועה שמניעה לא מעט מעברי דירה והגירות, אבל בעיקר כי להיות עצמנו זה לא כזה פשוט. להתמודד עם העולם, עם עליות ומורדות ושינויים זה די תיק. גם להיות יוצר זה תיק, זה מלחיץ. להתמודד עם ביקורות זה נורא, לקרוא טוקבקים זה מזוויע ולהיכשל זה נורא, נורא מפחיד.
אבל אלה החיים. ואולי מי שצריך להיוולד מחדש ולהיות תינוק בעולם זה לא עוד דמות, סניף נוסף באישיות המרובבת של האמן פורמלי נואון אז דודו פארוק, אלא האדם עצמו שממנו נולדות הדמויות. מתישהו זה יגיע, כי זה מה שקורה. כי לא משנה כמה סיבובים ניקח, בסוף תמיד נגיע לעצמנו. אז נחכה בסבלנות, נסבול כמה בובי מיותרים כאלה בדרך, בסוף יגיע הדבר האמיתי. וברור שהוא יהיה מדהים.