לקוות שלילדים שלך יש נוגדנים זה קצת הלקוות שהם מחוננים החדש. מן משאלת לב כללית שהילד שלנו מיוחד בלי שבכלל ידענו, האחד, הנבחר, זה שהתעלה על בית הגידול הממוצע ונטול הקורונה שממנו הגיע. במקרה הזה, מדובר במשאלה שניזונה משמועות כמו "לאחד משלושה ילדים כבר יש נוגדנים", שהתרסקה אל מציאות של מתחמי בדיקות מבורדקים, כאוס כללי וחיזלוש מוחלט של כל העסק כשהבינו שלאף אחד אין באמת נוגדנים. אוקיי, לא לאף אחד, אבל גם לא לאחד משלושה. אולי לשלושה ממאה. לא משהו ששווה לבנות עליו מערך תקוות היסטרי שאחראי לגורל שנת הלימודים שבפתח.
האזרחים האחראיים שמיהרו לקחת את ילדיהם לשלל מתחמי הבדיקות השבוע, התקשו שלא לרחם על מאות הילדים הבוכים. והם בכו. "האם את זוכרת את הכבשים צורחות, קלאריס?" אז ככה. בין ילד אחד שזעקותיו קרעו את השמיים לחברתו בכיתה ג' שנשכבה על הקרקע בבכי קורע לב, התגנבה גם תחושת קוצר רוח קלה כי חמודים, אתם לא נשלחים פה למחנות, דוקרים אתכם באצבע ואחרי זה אתם הולכים לקבל נאגטס והפתעה של ספייס ג'אם, בואו נפגין מעט יותר חוסן. ועדיין, אז מה? אנחנו לא באמת צריכים להעביר את ילדינו אוקיינוס של עינויים בשביל שבסוף נתהה בשביל מה, בעצם, עשינו להם את זה? מה חשבנו?
פיאסקו הבדיקות הסרולוגיות היה אחת מפסגות הטרלול שאליה הגענו בשנתיים האחרונות. אגב, נכון להרגע לא התקבלו תוצאות לגבי קיומם או היעדרם של נוגדנים בדמו של בני, אבל כנראה שזה אומר שאין. ברור שאין. למה שיהיו? לא ישבתי איתו שנה וחצי בבית כדי שיהיו לו נוגדנים. הקפדנו על סגרים, בידודים, מסכות, אלכוג'ל, מגבוני חיטוי, ריחוק חברתי, חודשים בלי חברים ובלי סבים וסבתות – למה שהוא יחלה במחלה שאנחנו מגנים עליו מפניה כבר שנתיים? איזה הלך רוח משונה גרם למישהו להאמין שאחרי כל מה שעברנו, נגלה ששליש מהילדים בכל זאת חלו בלי ששמנו לב, החלימו ועכשיו הם מחוסנים טבעית?
והלוואי שהיו להם נוגדנים, ברור, אבל ממש להשתית על זה מערך שלם זה כמו להגיע למבחן בלי שלמדת, רק שמת את החומר מתחת לכרית כל הלילה. כי כאילו, אם רצינו שהילדים שלנו יידבקו בקורונה, היינו יכולים פשוט להדביק אותם. לכל אחד מאיתנו היה בשנתיים האחרונות לפחות מאומת אחד במעגל הראשון שיכלנו ללכת ללקק, אם אבל לא עשינו זאת כי ההוראה, המוצדקת כנראה, הייתה להיזהר. ועכשיו, התקווה הזאת שכולם עם נוגדנים היא קצת כמו להגיד "חבל שלא הפרתם בידודים כל הזמן הזה. אוי, מצער".
ומה שהכי מבאס זאת התחושה שמאחורי המהלך הכושל הזה יש בעיקר חוסר אונים ובהלה. מצד אחד מכינים מתווה של בדיקות ומערך הגנה ענקי לספטמבר, אבל בסתר מקווים שהנגיף חדר אותו והילדים כבר מחוסנים מאיזשהו דאוס אקס מכינה עלום. מה אנחנו אמורים להבין מזה מלבד שאף אחד לא באמת יודע כלום שזה, כזכור, כר פורה לקונספירציות ומידע שגוי, שהם תמיד תולדה של חוסר אמון מוחלט במערכות שאמורות לדאוג לנו.
אז מספיק. בהנחה שרובנו מבינים שיש כאן סיטואציה גלובלית לא פשוטה, שאין שום מזימה נרחבת וכולנו צריכים להיזהר, להתחסן בשלישית, ככל הנראה גם ברביעית, ולהמתין לחיסוני ילדים מאושרים ובטוחים, מתישהו כל זה ייגמר. אין ברירה אחרת. זה לא יקרה מניסים של נוגדנים או הוראות גחמניות שמשתנות כל שעה, רק על ידי גיוס תעצומות נפש, סבלנות, אחריות אישית וערבות הדדית. וכן, אנחנו יודעים מה זה אומר, ספטמבר הולך להיות זוועה.