אחרי שהתמודדנו עם סמי הכבאי ועברנו את משבר הפורנו של אלזה וספיידרמן, סוף סוף הגענו למצב שבו אני ובני, טומי, מסונכרנים: שנינו יושבים כל בוקר וצופים ב"בת הים הקטנה" בדיבוב לעברית. כלומר, ברבע שעה ממנו בכל פעם כי בכל זאת, מדובר באדם עם טווח ריכוז של עש לילה, וגם לטומי קצת קשה. ילד בן שלוש ואמו בת ה-37 צורכים יחד, בהנאה, את אותו התוכן. וכן, אני מקבלת את ההנחה שזה מעיד בעיקר עליי. את אותו הסרט המדובב שראיתי כל יום בגיל עשר אני רואה גם בגיל 37, כולל לזמזם את אותם השירים. פסקול חיי הוא שלומית אהרון עם ר' מתגלגלת. לא שזה כזה יוצא דופן, אגב, גלי הנוסטלגיה התדירים יצרו חברה המבוססת על אנשים בני שלושים פלוס שמאזכרים בשיחותיהם את קראנג מצבי הנינג'ה או מאזינים לאותו דיסק של בריטני לו בזו בגיל 12. ובכלל, מעלעול חטוף בוויקיפדיה של הסרט, מסתבר שהוא נחשב ל"גולת הכותרת של הדיבוב העברי", דיסני כל כך אהבו את הדיבוב שהם שלחו אותו למדינות העולם בדרישה שיעמדו בסטנדרט. ולכן, כששותפתי למשרד משגרת לעברי מבטי בוז עם כל זמזום של "לנו כה טוב כי פה כה רטוב בתוך פני הים", אני רק מסננת לעברה "גולת הכותרת, כלבה".
אז מה צפייה מחודשת ב"בת הים הקטנה" חושפת בפני אישה בלה? כאילו, חוץ מהקריאה המגדרית המשומשת שבמסגרתה אריאל מוותרת על קולה ואיזה באסה זה שמשתיקים נשים? קודם כל, זה ככל הנראה סרט הדיסני הטוב ביותר אי פעם או לפחות עם השירים הכי יפים, שיותר מהכל חושפים את הבלוף שהוא "לט איט גו" המוערך יתר על המידה. "בתוך הים", "בעולמך", "נשק אותה", השיר של הטבח (דני ליטני!) – כל השירים שם יפים, ועובדים, ומחזיקים ומדבקים. והנה עוד כמה נקודות למחשבה:
תפסיקו לרצות להיות בני אדם. אריאל, וגם פינוקיו ואולי גם החיה ב"היפה והחיה" – יש לדיסני לא מעט גיבורים שלא יכולים לחכות לרגע שבו יהפכו לאנשים. זאת השאיפה המרכזית בחייהם, שהיא קצת משונה בהתחשב בכך שבני אדם הם קהל היעד של הסרטים והם כבר יודעים שזאת לא מציאה. אבל האמת היא שמאחורי השאיפה הזאת להפוך לבני אדם יש מסר עמוק יותר – תתבגרו, תהפכו לנורמליים, תיכנסו לתלם, קצצו את הכנפיים או את זנב הדג והפכו לחלק מפס הייצור האפרורי והמכובד של האנושות. ואז, אחרי שתעשו את כל זה, בעצם תבינו שסבסטיאן הסרטן הפדגוגי צדק לכל אורך הדרך - אין כמו הים.
המהפך הגיע בזכות סרטי פיקסאר ("צעצוע של סיפור", "באג לייף", "מכוניות", "נמו") שמציגים דווקא את הגישה ההפוכה – כל אחד צריך להיות בדיוק מה שהוא. חלק מקונספט פוליטיקת הזהויות העכשווי שנותן מקום וכבוד וזכות הגדרה לכל קבוצה ותת קבוצה בלי לנסות לנרמל ולהאחיד. בין אם אתם צעצועים, דגים או מכוניות – אתם נפלאים כמו שאתם, המסע שלכם הוא לא לשינוי אלא להשלמה וקבלה.
אריאל ושיח הפריבילגיות. בואו נודה, אריאל הפרה חוזה. אמנם מדובר בחוזה דרקוני במיוחד, אבל לא יותר מכזה שכולנו חותמים עליו כשאנחנו שוכרים דירת שותפים עבשה. לפי החוזה בינה ובין אורסולה המכשפה, היא צריכה לגרום לנסיך אריק לנשק אותה תוך שלושה ימים, ואם היא לא מצליחה אז אורסולה לוקחת לה את הנשמה. היא לא הצליחה. כן, חלק מזה בגלל חבלה של אורסולה שמקבילה, נגיד, לנזילה מהמזגן שבעל הדירה מסרב לתקן לכם ואומר "עזבו, קנו מאוורר, נורא נעים פה בקיץ". ואנחנו שמחים ששינו את הסוף המחורבן של האגדה המקורית ושאריאל לא הופכת לקצף גלים כי אין לי מושג איך הייתי מסבירה את זה לילד, אבל חייבים להודות שאריאל די מפונקת. הפתרון שלה הוא לרוץ לאבא שייתן לה רגליים בלי שהיא תצטרך לתת כלום בתמורה, כלומר יקנה לה את הדירה המטונפת הזאת וזהו. המילניאל הראשונה.
ובאופן כללי, היחס לאורסולה מקומם. היום בחיים לא היו מציירים רעה באופן כל כך גרוטסקי. מדובר בשילוב של שמנופוביה, טרנסופוביה, מיזוגניה ואייג'יזם, רק היה חסר גם שילהקו שחורה. וכן, היא רעה, אבל היא אחת מרעות דיסני הנפלאות אי פעם שיש מאחוריה אפילו מסר פמיניסטי - היא רוצה את הקול של אריאל כי היא מבוגרת מספיק כדי לדעת שהיכולת שלך להתבטא חשובה יותר מהמראה שלך. אורסולה, גיבורה אמיתית שלוחמת נגד עוולות הפטריארכיה.
הזיקנה היא: להבין שאבא של אריאל חתיך. פרינס אריק שווה, סבבה, אבל תודו שטריטון – למרות אסוציאציות למציל מזדקן בחוף דוגית - די לוהט.
מדובר בכלל בסרט להורים. העינת נתן של סרטי דיסני. איך תגדלו את הילדים שלכם? תדריכו? תפקחו? תשלטו על כל צעד? תענישו? תאיימו? תציצו להם בוואטסאפ כשהם ישנים? הסרט כולל את כל הגישות, אבל מזכיר לנו שבסוף אין ברירה אלא לשחרר. כאילו, אחרי שקניתם להם דירה כי הם בחיים לא יסתדרו לבד.