אז איך עובר עליכם יום העצמאות הראשון בלי זיקוקים? איך זה מרגיש להסתפק רק בדגלנים, משואות, חידון התנ"ך, מנגל, דגל לאוטו ו"גבעת חלפון"? האם אתם נעמדים מול במה עירונית, מכוסים בספריי קצף ועטופים בדגל ישראל, מביטים אל השמיים הריקים ונאנחים בתוגה – "אוי, אין מספיק סממני חג"?
שמעון ריקלין כן. הוא התבאס בטוויטר על ביטול הזיקוקים כי "עם נורמלי לא מפסיק את שירת חייו" (שמישהו ירים כבר את החידון "האם זה דבר אמיתי שמישהו אמר או שורה מהתסריט של "שנות הירח?") וסחף אחריו שלל אנשים שהשמיים שלהם צמאים לזיקוקים. כנראה שזיקוקים הם דבר ממש פופולרי בקרב כל מי שאינו הלום קרב או חיית מחמד.
הלומי הקרב מובילים מאבק נגד הזיקוקים ביום העצמאות כבר שמונה שנים, אבל הם היו זקוקים לאיציק סעידיאן ולחילי טרופר כדי להוביל לשינוי. אתם יודעים איך אומרים, שום דבר לא זז במדינה הזאת עד שמישהו לא שורף את עצמו. כאילו, אף אחד לא אומר את זה, אבל בגדול זה די ככה. כזכור, באפריל שעבר סעידיאן – נכה צה"ל בן 26 שסובל מפוסט טראומה – הצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון במחאה על אחוזי הנכות הנמוכים שנקבעו לו. הוא היה נקודת מפנה ביחס להלומי קרב, או לפחות בהבנה של היקף ועוצמת התופעה. אפשר רק לתאר לעצמנו כמה התעלמות הוא היה צריך לספוג בשביל מהלך כל כך נואש, בשביל פגיעה עצמית כל כך אלימה.
לדעתי.
ביטול הזיקוקים ביום העצמאות הוא טעות.
ועוד שלב בנמיכות הקומה ובהתכנסות לתוך עצמנו.
אכן יש רעש מוגזם בישראל בכבישים במסגדים ובמסיבות טבע.
תתחילו עם זה.
יש גם בעיה של הלומי הקרב.
יש אוזניות או הכנות אחרות.
עם נורמלי אינו מפסיק את שירת חייו וחוגג את עצמאותו בדממה.
חבל מאוד
עכשיו, כולם בעד הלומי קרב, זה ברור, נכון? אבל איכשהו, כרגיל, גם זה הצליח להפוך לעניין של ימין ושמאל. זיקוקים זה ימין, הלומים זה שמאל. איך זה קרה? מה הופך את הביטול של הזיקוקים למהלך שמאלני? יכול להיות שמה שמפריע לריקלינים זה שיש בביטול הזיקוקים משהו מאוד דורי, מילניאלי. יש לו קשר למאבקים כמו MeToo והתעמרויות במקומות עבודה, שבמסגרתם מנסים לשמור על אלו שלא זכו להגנה. זאת התחושה שמדובר באפקט מצטבר, בחלק מתהליך גדול יותר שכולל הורה 1 והורה 2 וסיורי עששיות במקום מדורות בל"ג בעומר. מה שהם מכנים "טרלול פרוגרסיבי" כי תראו מה זה, בהתחלה אסרו עלינו להגיד "כושי" ועכשיו הם גם לקחו לנו את הזיקוקים, איפה זה ייגמר?? התוצאה היא, כמובן, טרלול קונסרבטיבי, שבמסגרתו דבר מטופש כמו זיקוקים מקבל משמעות פטריוטית ו"ימנית".
ויכול להיות שבעומק האמיתי של כל הדבר הזה, נמצאת המחשבה העצובה לפיה ההכרה בהלומי קרב היא חתירה תחת צה"ל והאתוס המיליטריסטי. כי אי אפשר להימנע מהבזק תודעתי - הנה, זאת מלחמה, זה צבא, זה מה שזה משאיר אחריו. נו, שווה את זה?
כן, הם יכולים לשים אטמים, אבל זה לא העניין
סליחה על המובן מאליו, אבל יש להכיר בכך שדעות הן לעתים דבר משעמם: ביטול הזיקוקים זה אחד הדברים היפים והראויים שנעשו לאחרונה. זאת התחשבות וזה דבר כל כך בריא, לכולם. המרחב והיומיום שלנו נורא לא רגילים להתחשבות. זה לא דבר שקורה פה הרבה, התחשבות ואנחנו זה כמו תשתיות ביוב וגשם, אנחנו לא ערוכים. להתחשב זה לא מובן מאליו, זה לגזול מאיתנו חדווה למען רווחתו של אדם אחר. והיא גם לא חפה מבעיות, כי איפה עוצרים את ההתחשבות? הרי גם המטס נורא מרעיש, מנגלים זה מחריד, ל"ג בעומר מזהם, רוב החגיגות פוגעניות באופן כלשהו, איפה שלא תזרוק אבן מישהו יצוץ ויצעק שהכאבת לו. זאת הסכנה שבהתחשבות, שהיא לא נגמרת. בסוף הדרך היחידה לחגוג שלא תפגע באף אחד היא לבד בבית עם מארז "זיכרון בסלון" מהדליקטסן.
זה אחד הטיעונים של ריקלין, אגב, איפה עוצרים? ועוד, הוא מוסיף – יש כל כך הרבה רעשים במרחב, למה דווקא את הזיקוקים לבטל? הוא צודק - צפירות, פליטות אגזוז, אזעקות. זה לא מרחב ידידותי להלומי קרב או, אגב, לאנשים עם אוזניים. והרי המדינה הזאת כולה הלומה - כשיש סירנות על המסך או בחוץ אנשים קופצים, אנחנו גבב של טראומות שרק הולך ומצטבר (או, מחשבה חתרנית: האם מבנה נפשי תקין לא כולל בהלה כלשהי מדברים שנשמעים ממש כמו מלחמה?). אז בין כל הרעש של היומיום ושל החיים, כמה זיקוקים זה הדבר הכי נורא עבור הלומי קרב?
השאלות האלו לגיטימיות, אבל בסופו של דבר ביטול הזיקוקים הוא סמל. נכון, הלומי הקרב יכולים לשים אטמי אוזניים לשעה, כפי שהציעו אנשים בטוויטר ובפייסבוק, אבל זה לא העניין. כי סמליות היא משמעותית, היא מכבדת ביום הספציפי של המדינה את האנשים שנדפקו כשנשלחו להגן עליה, זו סמליות שאומרת – רואים אתכם, אתם כאן. איציק סעידיאן היה צריך לשרוף את עצמו כדי שיראו אותו, אבל אתם לא.
זיקוקים זה קטן. כי אין מספיק תקציבים ואין מספיק אחוזי נכות ואין מספיק תמיכה וטיפולים. לבטל זיקוקים זה עלה תאנה בשביל כל הדברים המשמעותיים באמת שהלומי קרב צריכים ולא מקבלים (כמו כל אוכלוסייה נזקקת אחרת במדינה, אגב). זו מחווה סמלית אבל כל כך חשובה, אנחנו לא רק זוכרים רק את אלו שכבר לא איתנו, אנחנו רואים את אלו שעדיין כאן. ואנחנו מבטלים עבורם את הזיקוקים וזה בסדר גמור. כי מדובר בזיקוקים, אלוהים אדירים, אנחנו לא ילדים בכיתה ד', בואו נתמודד.