"מחר ב-11:00 בבוקר אפרסם כאן הודעה חשובה. מוזמנים לעקוב", הודיע עמית סגל באחד מימי השבוע ברשתות החברתיות, ושלח את כולנו לחרושת ניחושים, עסיסיים יותר ופחות. מה היא אותה הודעה חשובה שיש לנו כמעט יממה להתכונן אליה? האם סגל עובר לפוליטיקה? עוזב את חברת החדשות? את הבית? פכרנו אצבעות, ישבנו על קצה הכיסא במתח, תלשנו שיערות. ומה בסוף? הוא מוציא ספר. איזה אנטיקליימקס. כמו לקבל פוש "כוכב ריאליטי מפורסם נעצר בחשד לסחר בסמים", ולגלות שמדובר במודח השני מעונה 6 של "כוכב נולד".

סגל לא לבד, נתקלנו גם בלא מעט כאלו של ביבי, של לפיד, בתקופת הבחירות ובכלל. אנשים לא סתם מספרים משהו זניח, הם עושים לו טיזר, קליקבייט לעצמם. והבעיה עם קליקבייטים, על ידיעות או חדשות או מוצרים או אנשים – זה הם תמיד יאכזבו. כאילו, כבודו של עמית סגל במקומו מונח ואין ספק שהספר שלו מרתק, אבל הוא לא הטיל כאן פצצה. כשיחשבו על עמית סגל כשק של הפתעות מדהימות, הספר הזה לא יהיה אחת מהן.

ההודעה הזאת אולי באה להגדיל את המאורע, אבל בגלל שהראש שלנו תמיד ייקח למקומות מעניינים יותר, התוצאה הסופית היא הקטנה של העניין. "אה, ספר? זהו? זה כל הרעש?". צריך להרגיש ממש חשוב בעולם על מנת להחליט שידיעה על ספרך היא מאורע שראוי לפרומו. היא לא. אז נכון, נוצר רחש כללי, ככל הנראה התבצע מיקסום רווחים מסוים, אבל התחושה הסופית היא של אכזבה, של "טוב נו, שוב פעם כולם שקרנים". והאכזבה הזאת אולי נסבלת כשאתה אתר חדשות שסופר קליקים, אבל היא לא שווה את זה לאיש חדשות, פוליטיקאי או סתם בן אדם.

הגענו לתקופה שאפשר לומר בה, בוודאות מוחלטת, בינלאומית, שאם יש לזה טיזר – זה בטוח מעפן. גבב של הבטחות שווא וכותרות "לא תאמינו", שהופכות את העולם שלנו לתאונת שרשרת של אכזבות קטנות. ומילא אתרים, שגם זה כבר יצא מכל החורים – וכן, הטור הזה נכתב באתר שעושה את זה גם, קיימת מודעות לנושא ואין רע בביקורת פנימית - אבל כשבני אדם עושים את זה, בעצמם ועל עצמם, זה יותר גרוע. זה להתייחס לעצמך כאל מוצר, קפיטליזציה של הנפש, ואפילו קצת אביוז לעניין ולחיבה שיש לאנשים כלפיך ועכשיו יחושו מרומים או יסננו בעייפות "דרמה קווין" בעודם ממשיכים בחייהם.

יכול להיות שיש בזה משהו קצת מעורר קנאה כי מי לא היה רוצה כל כך הרבה ביטחון, לחיות בתחושה שכולם רק מחכים למוצא פיך. בטח כיף להסתובב ככה בעולם. אבל כל דבר מגיע עם זגוגית כפולה, ולכן אפשר לראות מבעד לזה גם את המאמץ וחוסר הפאסון, ואפילו שבריריות מסוימת, עור דק, טיפת ניתוק. כי בן אדם שיושב טוב, שנמצא במקום חזק, לא באמת זקוק לשטויות האלו. הספר של עמית סגל ימכור ארגזים בכל מקרה. ידיעה באמת מעניינת לא זקוקה לקליקבייט, ואם יש לך משהו טוב וחשוב לבשר, גם אתה לא.  

בסוף, האירועים המעניינים באמת קורים בספונטניות - מישהו נולד, מת, נעצר, שוחרר, התגרש, התאהב. ההתרחשויות סביבנו יצליחו להפתיע ולהפעים ולהסעיר אותנו בכל פעם מחדש, ואת זה אף פעם לא יצליחו לעקוף באירוע תקשורתי עם אמברגו. כל מה ששווה משהו ינחת עלינו בלי שנצפה לו, ללא הכנה מראש, בצהריים אדישים של יום אקראי.