כמה מדכאת "התבגרות"? תסיימו אותה בערב אחד ואז תלכו להתעודד קצת מול החדשות. זה לא אומר שלא כדאי לצפות בה, היא מעולה בדיוק כמו שכולם אומרים, אבל אם נטפליקס היא המפלט שלכם ממציאות שמרגישה כמו וואן שוט בלהות אחד ארוך, זה לא יעבוד הפעם. כי אפילו בשבוע כזה, שבו התקרבנו עוד כמה סנטימטרים אל צוק המשבר החוקתי, רצנו למרחבים מוגנים והתוודענו לתקציב שנתי שירסק את כל מי שהוא לא חרדי, "התבגרות" עדיין הייתה הדבר שהכי טירגר הורים.

כולכם כבר צפיתם אז לא נתעכב: ארבעה פרקים - כל אחד מהם מצולם בוואן שוט מעורר השתאות - שסובבים פרשיית רצח שבמרכזה ילד זך ממשפחה חמודה שדוקר למוות את בת כיתתו. וכן, הכל מעולה שם, המשחק, הכתיבה, הצילום. ובנוסף, היא גם בעייתית ומניפולטיבית והאופן שבו היא מפעילה אותנו רגשית הוא לא הגון.

מדובר בסדרה מסוגת הפחדים ההוריים. מדי פעם צצה אחת כזאת, למשל "אופוריה", או "13 סיבות", שחושפות את עולמם האפל והסודי של בני הנוער שכולל סמים, בריונות ואתגרי טיקטוק מסכני חיים. אלו סדרות שיש בהן את ההכרה ההורית בכך שאנחנו כבר לא הגיבורים הראשיים של חיינו, ילדינו תפסו את המקום הזה ועכשיו אנחנו צופים בהם מהצד, מבוהלים, בידיעה שכל מה שעובר עליהם הוא גם באשמתנו וגם לא בשליטתנו, בו זמנית.

"התבגרות" מתיישבת באופן עמוק על פחדים אמיתיים של הורים. על התחושה שיש לילדינו עולם שלם שאנחנו לא מבינים, שהמרחק הדורי גדול (גדול מזה שלנו ושל הורינו, ככל הנראה). היא מעין כתב אישום הורי שבא להגיד לנו אתם לא באמת מכירים את הילד שלכם, אין לכם מושג מה הוא עושה שם לבד בחדר. גם אם אתם הורים חמודים ועשיתם כמיטב יכולתכם - אתם לא יודעים עליו כלום. זה יכול לקרות לכל אחד מכם.

אבל האם זה נכון? אנחנו לא ממש עוצרים לחשוב על זה, כי "התבגרות" סוחפת אותנו פנימה ונחווית כמאוד אמיתית. היא ריאליסטית, הוואן שוט שבו צולם כל אחד מהפרקים יוצר אינטימיות קלאוסטרופובית שמכניסה אותנו לקרבי ההתרחשויות, שנייה אחר שנייה. יש בה משהו חם ואותנטי ומחוספס, גם בכתיבה וגם במשחק, שיוצר תחושה שהיא כבר על סף הדוקו. אבל היא לא.

כי צריך להפריד בין פחדים למציאות. ובמציאות, זה לא באמת משהו שיכול לקרות לכל אחד. נתחיל מהמובן מאליו, שרובם המוחלט של בני הנוער לא רוצחים, אבל כשכן - יש שם מרכיבים מאוד ברורים של סביבה או תורשה. כלומר סטטיסטית, בהיעדר מרכיב פסיכולוגי או סביבתי, ילדים ממשפחות אוהבות שאינם פסיכופטים לא ירצחו. נכון שהסדרה מציגה בפנינו מקרה מורכב של בריונות ברשתות החברתיות, ושבריונות היא באמת תופעה איומה שיכולות להיות לה השלכות קשות, אבל כאלו שכוללות דיכאון, חוסר ביטחון ובמקרי קצה, גם התאבדות. לא רצח. 

הסדרה מצמצמת את המרחק בין תחושת דחייה, בדידות וייסורי הנעורים לבין רצח, אבל המרחק הזה הוא עצום. המניפולציה היא ליצור אצלנו את התחושה שזה דבר שיכול לקרות בכל מקום, לכל אחד ובלי אף סימן אזהרה, כשזה לא ממש ככה. 

"התבגרות" הפכה ללהיט עצום בעולם כולו, כמעט 70 מיליון איש צפו בה בנטפליקס תוך שבועיים. וזה בגלל שהיא באמת ייחודית ומעולה, אבל אולי גם כי היא חולקת קרקע נפשית עם המציאות שלנו והיסוד הבלתי סביר שקיים בה בשנים האחרונות. כלומר, אנחנו חיים בתקופה שבה כל יום מחדש קורה משהו שמהמם אותנו. אנחנו לא מבינים יותר בני אדם או את הכיוון אליו העולם הולך. כבר לא ברור מי באיזה צד, מה ימין ומה שמאל, מה שקר ומה אמת, מה עובדות ומה פייק.

עבור אנשים שחיים במדינות קורסות, הסדרה מתיישבת על העצבוב הספציפי של אובדן תחושת המציאות. אבל דווקא אולי בגלל זה, צריך לומר להורים שנחנקו מול "התבגרות": אנחנו לא יודעים באילו אופנים יצירתיים העולם ירמוס אתכם מחר, אבל אתם מכירים את בן ה-13 שלכם. נכון שיש לו עולם סודי משל עצמו כי ככה זה מתבגרים, אבל עמוק בפנים - אתם יודעים מי הוא. לכו לחבק אותו. יהיה בסדר.