הבן שלי יהיה בן ארבע בעוד שבוע, והוא עסוק באובססיביות בנושא. מי יגיע למסיבה, כמה מתנות הוא יקבל, איזו עוגה תהיה, האם מותר לו לבוא עם גלימה. כתוצאה ישירה, הפכתי לבריידזילה. הרי מדובר במדרון חלקלק, רגע אחד אתה סוגר על מסיבה פשוטה עם חבר מהגן ועוגת שוקולד, שניה אחרי זה האצבעות כבר שולחות מעצמן מסרונים עם מילים כמו "כיבוד להורים", ו"חמש פיצות" ו"פיניאטה". אני כפסע מלחפש השראה בפינטרסט והאמת שאין לי כח לזה, אני עצלה ונרפית, אבל החיים לוקחים אותך למקומות והמקומות האלה כוללים "קאפקייקס ממותגים". למה הפכתי? מי אני?
אני האישה שלקחה את הבן שלה, לראשונה, להצגת חנוכה. "מותק הטרול הקסום", אם לדייק, שבצירוף מקרים אכזרי עוסק גם הוא בחגיגות יום הולדת. זה בסדר, ידעתי מראש לאן אני נכנסת ובחרתי להעניק לבני את מכלול החוויה האנושית על חלקיה העמוסים מדי, מופרעי הקשב ומוגזמי הדציבלים. צריך יותר מתופת חג בהיכל מנורה ואלף פעוטות מורחבי אישונים כדי לשבור אותי ובכלל, למיכל הקטנה היה יותר קשה.
הדיון הציבורי על "מותק הטרול" התמקד בעיקר במיכל הקטנה, שכיכבה בו פחות משבוע אחרי שילדה תאומים. אגב, סערה דומה התעוררה לפני שנתיים עם מריסה מאייר, מנכ"לית יאהו לשעבר, שחזרה לעבודה שבועיים לאחר שילדה תאומות. מיכל ומריסה, שתי נשים שאפתניות וקרייריסטיות, התעלמו מהביקורת הציבורית, הישירו מבט אל העולם והודו - כל עבודה קלה יותר מחופשת לידה עם תאומים, נוותר על התענוג. למרות שהחלטתי שבחירותיה של מיכל הן לא ענייני, במשך רוב ההצגה עקבתי בחרדה אחר תנועותיה. אולי דמיינתי, אבל שמעתי את אנחת הרווחה הקולקטיבית של האמהות באולם עם כל דילוג שסיימה בשלום. כאב לנו יחד איתה, הקפיצות שלה שילחו דקירות פנטום בתפרי עבר שהגלידו מזמן וקיוויתי, עבורה, שהעניין לא כלל גם מעורבות של טחור. נזכרתי בסיפורים על הנשים שפעם היו עובדות בשדה, כורעות ללדת, חותכות את חבל הטבור בשיניים וממשיכות לקטוף. קצת כמו עם רינת גבאי ורגליה הכואבות ב"מחוברים", קשה שלא לשים לב למימד הפיזי, העבדותי, שמלווה את כוכבות הילדים. תוסיפו לזה את החתונה בכפייה של כוכבת הילדים מיקי, שהייתה מעט קשה לצפייה, והתחושה היא שחנוכה הוא אולי אושר גדול לילדים, אבל קצת "סיפורה של שפחה" לכל מי שעובדים עבורם.
למרות שמיכל עומדת במרכז "מותק הטרול הקסום", למעשה מדובר במופע אנסמבל שכולל גם את הדוד חיים, מני ממטרה, ד"ר ליבי וציפי שביט כקמיאו. ליגת הצדק. כל גיבורי העל מתאחדים למטרה אחת נעלה, לסגור את החג עם חמש הופעות ביום ושכר שמכסה את כל השנה. וגם כאן, כמו בסרט, התחושה היא שהסיפור לא תפור עד הסוף. מיכל הקטנה עומדת לחגוג יום הולדת ויש לה חבר טרול, רוב המופע הוא שילוב של שירי יום הולדת ופורנו מתנות. מאחר שהסיפור קצר מדי ולא מחזיק מופע שלם, חלקו האחרון כולל את ציפי שביט, נתון קבוע בעולם משתנה, שבאה להרים עם הפעלות וביצועים ל"מהפכה של שמחה". בסוף המופע אלעד צפני יצא מחליפת הטרול ועמד על הבמה, הבן שלי אמר שיש ילד על הבמה ואם גם לו מותר לעלות, הסברתי לו שזה אדם נמוך. זה היה הרגע המעניין של המופע, מפגש ראשון של פעוט עם המגוון האנושי, לפחות עד שיגדל ויראה בויאודי את כל עונות "האח הגדול". אחרי זה הוא שאל איפה הטרולים (הלכו לנוח) ואיך מיכל חוזרת הביתה (במונית), ואם היא גרה עם הטרולים (בוודאי). הוא נהנה, אני שמחתי שהוא נהנה, ככה זה כבר ארבע שנים פחות שבוע.
ההורות מאתגרת את מי שאתה ואת מי שהיית. היא מובילה לקריסה מהירה של מערכת הערכים ותפיסת העולם שטיפחת במשך עשורים של אידיאליזם נוח, כזה שמעולם לא נבחן על ידי מציאות. "הבן שלי לא יראה יובל המבולבל", "הילד שלי לא יאכל זבל", "הילד ישתלב בחיים שלי, לא ישנה אותם". בסוף אתה מוצא את עצמך מצופה בבצק סוכר במופע חנוכה או במשחקייה של איקאה או בנמל. מצבי קיצון רגשיים עבור האחד, אי נוחות קלה עבור השני, אבל אין אחד שהיה בוחר, באף רגע נתון, לקחת חלק באחת מהסיטואציות האלה. אלו אמנם רגעים לא נעימים, אבל הם בונים אופי ומזכירים לנו את מקומנו בשרשרת הזאת ואת חשיבותה של ענווה. חשבתם שתחתרו תחת המערכת ותנצחו את השיטה? חמודים. הנה כרטיס שני חינם לספארי והפעלת גיבורי על ליום ההולדת.
והאנשים שבאמת המשיכו כמו קודם רק עם ילד? בעצם, האדם היחידי שאני מצליחה לחשוב עליו כרגע זאת מיכל הקטנה. היא חזרה לעבודה פחות משבוע אחרי לידת תאומים, והעבודה שלה היא להזכיר לי שבניגוד אליה, החיים שלי כן השתנו, ועכשיו הם כוללים אותה. לזמן בלתי מוגבל. וסטנד קאפקייק. ומנג'טים ספיידרמן.
mako תרבות בפייסבוק