משפחת זגורי חזרה ישר לעימות חזיתי עם לב הקונצנזוס - יום השואה. זה היה מבחן בסבלנותם של הזגורים כלפי שירי שכול, ובסבלנותם של הצופים כלפי בדיחות שואה. המבחן עבר לרוב בהצלחה, אבל השאלה המרכזית נותרה פתוחה: לאן הולכים מכאן? הפרק המלא בפנים
זה היה קרב אגרוף. בפינה הימנית עמדה משפחת זגורי (אתם בוודאי זוכרים אותה מהעונה הקודמת של "זגורי אימפריה"' HOT3 ו-HOT VOD, אתם יודעים); בפינה השמאלית – יום השואה (אתם בוודאי זוכרים אותו מבית הספר היסודי). אני, כמו שאומרים, מהצד של הכלה. אשכנזייה מאוד. כל כך אשכנזייה, שחצי מהאנשים חושבים שיש לי מבטא זר, והחצי השני שואל אם אני דתייה לאומית. ובכל זאת, במאבק הזה החזקתי אצבעות לזגורי. תמיד בעד האנדרדוג.
הכלל אומר שלכל מגזר מותר לצחוק רק על המגזר שלו - נשים על נשים, גייז על גייז, מזרחים על מזרחים. הפרק של זגורי הראה שמזרחים יכולים לצחוק על השואה הרבה יותר טוב מאשכנזים. קחו את הרגע שבו בני המשפחה מציירים לעצמם שפם היטלר משוקולד השחר, תחליפו את משה איבגי בשי אביבי, ותקבלו סצנה שחצנית ומביכה. חוץ מזה, בכל פעם שאשכנזי מספר בדיחת שואה נדמה שהמטרה האמיתית שלו היא לוודא שאף אחד לא ישכח שהיא אכן קרתה.
השואה היא מקרה מבחן אולטימטיבי לטבע האדם, ואם למדנו משהו מהעונה הקודמת, הרי זה שמאור זגורי מאוד אוהב מבחנים (לא לחינם הסדרה מבוססת על המיתוס של אדיפוס). הפעם זה היה מבחן בסבלנות: סבלנותה של משפחת זגורי כלפי שירי שכול של חוה אלברשטיין, וסבלנותם של הצופים כלפי בדיקת הגבולות שהתרחשה על המסך.
שי אביבי לא היה שורד את זה. משה איבגי | תמונת AVI:
הוט
קוסבי אימפריה
כבר בדקות הראשונות של הפרק התבררו כללי המשחק: אביאל (עוז זהבי) תקוע בבית הזגורים ביום השואה, לאחר שהודח מהצבא ולא הצליח למצוא מקום לינה אחר. הוא עצבני ונאמן לאתוס הציוני, הם מצדם מתנהגים כאילו עד עכשיו הם ידעו על יום השואה רק משמועות. הכל מפתיע אותם: שהחנויות נסגרות, שאין טלוויזיה, שאין צפירה בערב. אפשר היה להסתפק בישיבה של בבר (איבגי) מול שידורים רצופים של "החול יזכור" כדי לקבל קומדיה מוצלחת.
היו גם הרבה רגעים פרובוקטיביים: שפם ההיטלר, קללות ביום השואה, ניסיון למקסם רווחים כששאר העסקים סגורים ועוד מיני ביזויים, קטנים וגדולים. אין ספק שמאור זגורי, יוצר הסדרה, רצה לבדוק עד כמה רחוק הוא יכול ללכת. לרוב זה הצליח.
אביאל גויס, כצפוי, לתפקיד מגן יום השואה. החלק הכיפי באמת התחיל כשהוא עירבב בין הכעס על כך שלאיש מבני משפחתו לא אכפת מהשואה, לבין הכעס על כך שלאף אחד לא אכפת מאובדן הקריירה הצבאית שלו. הוא זיגזג בין שני הכעסים בצורה כל כך לא אחידה שנהיה ברור שהשירות של אביאל והשואה הם אותו הדבר בשביל משפחת זגורי - דרמה של אנשים שרואים בעצמם מרכז העולם. "לא דיברתם על זה בבית?", הוא שואל את אבי (קובי מימון) בפליאה, אחרי שהוא מבין שאחיו הגדול לא יודע שהודח מהצבא. "'דיברנו על זה בבית'?", מתפלא אבי, "למה מה, אנחנו משפחת קוסבי?". במשפחת קוסבי, אגב, צופים ברשימת שינדלר בלופ.
למרות החומרים הדרמטיים (שואה, הריון, כלא, אובדן קריירה), הקרב הזה היה עשוי ממילים. לא הרבה קרה בזמן שהזגורים ליבנו את התחושות שלהם בקשר ליום הכי אשכנזי בשנה; רק ויכוחים, הסברים ושאלות. מה שהיה ברור, למעט סצנה אחת קטנה בסוף, זה שהם לא מחפשים אישור מאף אחד לרגשות שלהם. אם הם עצובים, הם יהיו עצובים, ואם לא - הם לא יעמידו פנים.
רגע השיא של הפרק הגיע, כצפוי, בצפירה. רוב בני המשפחה לא קמו לכבודה. אחד מהם ישב בשירותים. כנראה כדי לאזן את הסצנה הקשה הזאת, שלח התסריטאי את גולי הקטנה (הילה הרוש) לשוחח עם ניצול שואה, אשכנזי כמובן, שמחל לזגורים קולקטיבית על היחס המבזה. זאת הייתה מנחת פיוס מיותרת; את מי שהפרק הרגיז, זה בוודאי לא ניחם.
המסר מהפרק היה די ברור - שום דבר לא הולך לשנות את משפחת זגורי, בטח שלא השואה. ובכל זאת, כבר עונה שנייה, ומשהו חייב להשתנות בקרוב. היחסים בין בבר לשוג (חן אמסלם( מתוחים מאז שנודע לאב המשפחה על ההיריון; היחסים בין אביאל לשוג מתוחים מאז שאביאל סיפר לבבר על ההיריון; היחסים בין אבי לאביתר (ישראל אטיאס) מתוחים מאז ההסתבכות הפלילית. ובכל זאת נראה שהדמויות נמצאות פחות או יותר בנקודת המוצא. אפילו אביתר, שנכנס לכלא, יצא עוד לפני שהספקנו להרגיש. מתי הדברים יתחילו להשתנות עבור הזגורים?
