העתיד עומד במוקד שלושת הפרקים האחרונים של זגורי: איך לעשות אותו טוב יותר ואיך להמשיך הלאה מהעבר שכולם מצויים בו. בשבוע שעבר כתבתי על הגברים שלא שייכים למשפחת זגורי, וכמה הם בעצם לא ראויים ולא מהווים אלטרנטיבה לבבר ואביאל. בפרקים האחרונים התברר ששלושת הגברים מבחוץ מראים לנו את שלוש האלטרנטיבות שקיימות לבנות המשפחה, אז מי הם האנשים שאולי יוציאו את הזגוריות לעתיד טוב יותר?
נירו
נירו הוא גיי. הוא כל הזמן הסתיר את זה עם תימניותו, אבל השבוע זה נרמז בצורה מאוד בוטה, ויותר מפעם אחת. כנראה זאת הסיבה שהוא הלך לרב - כדי לנסות להתגבר על נטייתו (היה מעניין לחשוב על זה בשבוע האחרון, כשהשתטחות על קברי צדיקים הפכה להיות תפוח אדמה לוהט, עם הגירבוזים בכיכר). עדיין קשה לי להבין מה בדיוק התפקיד של נירו בכל הסיפור הזה: להראות שאין באמת מוצא החוצה דרך אהבה וחתונה, אלא רק דרך ייאוש ורמייה? ויויאן אומרת לאביאל שבהתחלה אתה לא יודע איך דברים קטנים יקבעו את העתיד שלך, אבל כאן יש לנו עסק עם סיפור כל כך גדול שאפשר לדעת בדיוק מה הסוף שלו. אני מקווה שקו העלילה הזה ייזנח במהרה.
אלברט
אלברט ישב וחיכה וישב וחיכה, ועכשיו אולי הגיע הרגע שלו לזכות בתהילה. הוא מייצג אלטרנטיבה לבבר בגלל האופי השקט שלו, הצרפתיות והעדינות, אבל כמה באמת הוא יכול להתקרב לויויאן? מהצד נראה שהעניין שלה בו קשור אך ורק לכסף. למרות שהוא כביכול האהבה הנכזבת, היא מתנהגת אליו כאילו הוא פשרה, הוא לא באמת יכול להוציא אותה מהבעיות שלה. העדינות הזאת גובלת באימפוטנציה, שיש בה משהו קצת לא הוגן. כאילו האלטרנטיבה לבבר חייבת להיות ההפך הגמור אליו - ומשום מה גם ההפך חייב להיות מאכזב.
דינו
דינו הוא היחיד שבאמת מהווה אלטרנטיבה. על פניו, דינו הוא השקרן עם הכסף, זה שיראה לכולם את החיים הטובים לרגע. רק שבמקום האפשרות המבטיחה תקבלו בסופו של דבר קניון שנראה בדיוק אותו הדבר כמו כל הקניונים, עם עיטורים של פרחים וארומה בקומת כניסה. אבל בפרקים האחרונים דינו הפך להיות גם אלטרנטיבה אמיתית - לא בגלל הכסף, אלא בגלל הרוך. האופן שבו הוא התייחס לאבישג סוף סוף גרם לה להפסיק להתעצבן ולהתחיל להיות אקטיבית, לאפשר לעצמה לנסות לשנות את החיים שלה, לראות את עצמה כמישהי שיכולה לצאת מהביצה שבה היא נמצאת.
האם זה אומר שאבישג תעז לחלום לעצמה חיים טובים יותר מאלה שיש לה כרגע? זאת שאלה טובה מאוד. אבישג הפכה להיות הגיבורה החד-משמעית של העונה החדשה, והיא מניעה הכול קדימה ואחורה כרצונה. אז אולי כל הזמן הזה חשבנו שאביאל אמור להסיר את הקללה מעל הזגורים, וזאת בעצם הייתה אבישג?
מבחינה מוזיקלית
העונה השנייה של זגורי אפילו יותר מעניינת מוזיקלית מהקודמת. כל הרמיזות על כור ההיתוך ממשיכות להציף את המסך, כשהפעם עומד במרכז פרק מספר 15 השיר "אל תלכי מרים" של אלון אולארצ'יק, זמר כל כך אשכנזי שהוא היה בכוורת. מנגד, אולארצ'יק גם חווה תקופה עם שירים כמעט מזרחיים. כמו סנונית של מה שקורה היום במוזיקה הישראלית - ההתחלה של ההתקבלות אל המיינסטרים.
בכל מקרה, די ברור שאת מה שהסדרה רוצה להגיד מבחינה פוליטית אנחנו כל הזמן שומעים דרך הטלוויזיה - מארז טל (בן טולילה) שסבתא אלגרה כל כך אוהבת, ועד לשירים של ערס פואטיקה שאבישג שומעת בהיסח דעת. גם אלון אולארצ'יק הוא אמירה על החברה הישראלית שמורכבת מפריטים שלאו דווקא מסתדרים ביחד אבל חייבים להישאר כי הם תקועים באותו המקום.
עוד ב-mako תרבות: