בסוף השבוע שעבר נערך טקס פרסי הטלוויזיה, בו בלטה הקומדיה "להרוג את הסבתא של yes עם ארבעה פרסים: לסדרה קומית, לבימוי (ליאור שפר ודוד אופק), לתסריט (יוסי מדמוני) ולשחקנית הקומית (מירי אלוני). זכייתה של אלוני מרשימה במיוחד, לאור העובדה שמדובר בתפקיד ראשי ראשון עבורה בטלוויזיה במסגרת קריירה שנפרשת על פני יותר מ-40 שנה (החודש תעלה בקשת גם הסדרה "צומת מילר" של אדיר מילר בה משתתפת אלוני). אבל מי שמכיר את אלוני – לפחות לדבריה – לא צריך להיות מופתע.
"האמת היא שמי שמכיר אותי מראשית דרכי בלהקת הנח"ל, זוכר כבר את החוש הקומי שלי", מספרת אלוני ל-mako. "כאשר חתמתי קבע בלהקה, דני ליטאי נתן לי חלק גדול מהתפקידים הקומיים כמו 'הבן יקיר לי' ומערכון הטלפוניסטית. בשנות ה-70 היו לי שלושה תפקידים גדולים וכבר אז היה גוון קומי לדמויות. הבמאי הקבוע שלי, או כמו שאני קוראת לו 'האינגמר ברגמן שלי', היה יואל זילברג ז"ל. הוא רצה לעבוד איתי באופן קבוע - אם זה ב'חכם גמליאל' לצידו של יוסי בנאי ז"ל, או 'נישואין נוסח תל אביב' שממנו צעירים מצטטים לי משפטים עד היום. אני גם חושבת שדמות השדכנית הרומנייה שאני מגלמת בסרט מתחברת לסבתא עליזה של 'להרוג את הסבתא'. אגב, כבר אז הייתי מועמדת לפרס האקדמיה לשחקנית הטובה ביותר".
אז איך זה באמת להיכנס לדמות של סבתא? מרגיש לך מוזר פתאום?
"תשמע, זה תפקיד שעזר לי להתקרב לגיל האמיתי שלי. אני אוטוטו סוגרת 67, זה עזר לי לקבל את הגיל שלי. אני מופיעה בסדרה בלי טיפת איפור. המאפרת ראתה שכל טיפת מייק אפ שהיא שמה עלי מצעירה אותי. החלטנו ביחד שאני אופיע בלי טיפת איפור כדי שלא אראה טוב. לשמחתי אני מרגישה ממש טוב. חנוך לוין כתב פעם: 'החיים מתחילים בגיל 62'. אם כך, אני אהיה בקרוב בת חמש".
אולי בכלל צריך ללהק אותך כחברה של מאור שוויצר.
"בלי צחוק. אני גדלתי בסיפור קצת דומה לזה של משפחת זליג - גדלתי בגבעתיים בראש גבעה, כשלסבתא שלי היה נכס בבעלותה וכל הנשים של הבנים שלה, הדודות שלי, רק רצו שתמכור ותחלק את הכסף. היא כל הזמן אמרה לי: 'הן רוצות לרשת אותי בחיי'. כשהיא נפטרה היה שם ריב ענק בין האחים, וכידוע עוד מסיפור קין והבל, זה הריב הקשה ביותר. אני עשיתי את התפקיד הזה קצת לזכרה".
תהיה עונה שנייה?
"אני מקווה. עד עכשיו הייתי רגילה שאנשים שרים לי מהרכבים שלהם 'לכן רק שירו, שירו לשלום', ועכשיו כולם שואלים אותי: 'נו, אז את מוכרת או לא מוכרת?'. הסדרה הזאת תפסה בקרב כל הגילאים וזה מאוד משמח אותי. קבוצת נערים הצטלמה איתי לא מזמן בגלל הסדרה. אני מקווה שב-yes יבינו את זה ויחליטו לעשות עוד עונה".
בבסיסה, הסדרה עוסקת בכסף - יותר נכון ב"אין כסף". את דיברת לאחרונה לא מעט על מצבם של אמנים ותיקים בישראל, והיית גם חברה קרובה של הזמר גבי שושן ששם קץ לחייו עקב מצוקה כלכלית. את חושבת שיש איזה שינוי לטובה?
"תקשיב, אני לא כלכלנית ואין לי פתרונות. אני אמרתי שלזמרים ותיקים צריך לדאוג כמו שעשתה שרת התרבות לימור לבנת. היא יזמה פרויקט בו משרד התרבות מסבסד הופעות של אמנים ותיקים בפריפריה, וזה עבד כבר מספר פעמים לשמחתם הרבה של האמנים וגם של הקהל. יש המון קהל של בני חמישים ומעלה שאנחנו - אמנים כמו גבי ז"ל, עוזי פוקס, שרי ודפנה ארמוני, שייבדלו לחיים ארוכים - אנחנו מאוד רלוונטיים עבורם. משרד התרבות סיבסד את ההופעות האלה, הקהל שילם סכום סמלי והאמנים קיבלו את שכרם. אנחנו בסך הכל בגילאי ה-60. זה שיא אוננו".
את מעולם לא הסתרת את דעותייך הפוליטיות. מה את חושבת על שרת התרבות הנוכחית מירי רגב? רק היום פורסם שהיא מתכוונת לתגמל תיאטראות שיופיעו ביהודה ושומרון ולפגוע בתקצוב התיאטראות שיסרבו להופיע.
"בשתי מילים? אוי ואבוי. אמנות היא ביטוי לנפש, זה הביטוי הכי ספונטני והכי אמיתי לנפשו של אדם. אני לא חושבת שאמנות משנה מציאות, אבל היא כמו האגזוז לנפש, המקום לחופש. אסור בשום צורה להגביל אמן, להכתיב לאמן או לכוון את האמנות שלו לכל כיוון שהוא. כל אמן שיעשה בדיוק מה שהוא מרגיש. המגמה הזאת, ליצור תרבות מגויסת, זה אוי ואבוי".
את לא מרגישה מאוימת להביע דעות המזוהות עם השמאל?
"מבחינתי, ההקצנה והשבר הגדול שלנו הוא רצח יצחק רבין. אני מתגאה בהיותי חלק ממורשת רבין, זה חלק מהרזומה שלי ומהשקפת העולם שלי. בעיניי השלום זה הערך החשוב ביותר. מעל הכל. חשוב שתרשום – האמנות יותר חשובה מפוליטיקה. אסור להרוג אותה, לחנוק אותה או לכוון אותה".