הייתי בפריז וגם ברומא, ביקרתי על לא מעט סטים של סדרות בחיי, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. היח"צן של AMC מוביל אותנו אל מתחת לאדמה, אל חורבות של עולם פוסט-אפוקליפטי: שיירי בניינים הרוסים מתגלגלים סביבנו, ביניהם בית קולנוע מתפורר, מרתפי כלי נשק וחנויות אפלות, ומבעד הקיר בוקעת רכבת מרוסקת שמאחוריה מבוך של מנהרות מתפתלות. והכול תפאורה. החצץ והאפר שחורקים תחת הרגליים שלנו הם פירורי גומי צבועים בשחור, קירות המנהרה מגבס, כלי הנשק מסיליקון. ובכל זאת, הכול גדול כל כך, ועמוס בכל כך הרבה פרטים. זה סט בסדר גודל קולנועי, אבל הוא נועד לסדרת טלוויזיה: העונה החדשה של "אדמת הפקר", סדרת האקשן הפוסט-אפוקליפטית כמו-אסייתית (שעולה מחר בשעה 21:00 בערוץ AMC המשודר ב-HOT וב-yes).
דם מזויף, דם מזויף בכל מקום
"קר לי", מודיע לנו דניאל וו, שמגלם את סאני גיבור הסדרה, כשהוא מתקרב אלינו בסוף צילום סצנת קרב. "בעונה הקודמת צילמנו בארצות הברית והיה חם מדי, עכשיו אנחנו מצלמים בדבלין וקר מדי. הילדה שלי, בת השלוש, באה איתי בהתחלה לסט כדי לראות אותי, ובגלל הקור היא הפסיקה לבוא. אבל היא גם ככה לא מבינה כל כך מה הולך פה, היא חושבת שהמקצוע שלי הוא לוחם. כל פעם שאני יוצא מהבית היא אומרת לי אבא, אתה הולך להילחם?".
אכן קר פה באירלנד, אפילו אם אתה מתעופף כל היום על חוטים עם חליפת ניילון עבה וחרב ביד, ובטח כשאת סתם עיתונאית עצלה שסרוחה על ארגז הפרופס בפינה ומכרסמת ערגליות יבשות מישראל. הגענו לאירלנד חמישה עיתונאים - מהונגריה, מפולין, מסלובניה, מאנגליה ואחת (היוש) מארץ הקודש, כדי לבקר במו רגלינו על הסט של "אדמת הפקר". באותן שעות בדיוק, אגב, מתחולל משבר על אדמת הפקר אחרת, זו שהשארתי אני מאחוריי: ברגע שהגענו לדבלין החלו דיווחים באינטרנט על גל ההצתות בישראל. "אומייגוד, רילי? יש אצלכם שריפות עכשיו?" מתעניין הכתב מאנגליה באמפתיה, "בוא נראה אם כתבו על זה משהו אצלנו". הוא סורק כמה דקות את פיד החדשות הבריטי שלו ללא הועיל, עד שסוף סוף הוא מוצא ידיעה על ישראל: "הו, אני רואה שאיזה רב אצלכם אמר משהו על הומואים", הוא מודיע. תודה לך, מערכת החדשות הבריטית, יעילה כתמיד.
אבל הי, אסקפיזם. הבה נתרכז בעולם הדמיוני שסביבנו ובצרות הדמיוניות שלו - עולם שבו הציביליזציה נחרבה ובמקומה שולטים "ברונים" עשירים, ה"קליפרים" נלחמים ופשוטי העם סתם גוססים. "אדמת הפקר" היא בעצם מערבון עתידני של אמנויות לחימה, והדמויות מרבות לעופף בחלוקים על חוטים לפני שהם עורפים לאויב את השכל. ממש ברגע זה מתנהל מולנו קרב כזה בהילוך איטי, בין הכפיל של דניאל וו וקבוצת קליפרים בשחור, שנמרחים אחד אחד על הרצפה מאחוריו כמו בלט של כאפות, והדם משפריץ לכל עבר. "מסתובבים פה כל הזמן אנשים על גלונים של דם מזוייף לשפוך בכל סצנה, זה נורא יקר", מספר וו. הוא לא רק השחקן הראשי, אלא גם המפיק בפועל של "אדמת הפקר", ובתור אמן לחימה בעצמו ותלמיד לשעבר של ג'קי צ'אן הוא אחראי בעיקר על מחלקת האקשן בסדרה, מפקח על אימוני השחקנים ומביים את התנועות בסצנות הקרב. "וזו לא סתם אלימות", הוא מדגיש, "אנחנו עושים את זה בצורה אמנותית, כמו 'קיל ביל' כזה. אנחנו מנסים להביא את ז'אנר אמנויות הלחימה למיינסטרים, כמו ש'המתים המהלכים' עשו עם זומבים".
OMG: אם-קיי נלחם בצרעה
לצערי, אסור לנו לצלם מחשש לספוילרים, אבל זה כמו להסתובב בדיסנילנד של אקשן. בכל אשר נפנה אנו נתקלים בחבורות פעלולונים מתאמנים על תנועות הלחימה שלהם, לבושים בצבעי הקליפרים השונים, כולל צבא חדש בלבן - גוון די גרוע למדי קרב אבל לא כולם מושלמים כמו צה"ל. לצד כל הכסאח, מצחקקים להם בפינת הקפה ארמיס נייט ואלי לונידס, שני הילדודס של הסאגה. נייט מגלם את אם-קיי, הנער הקסום עם הכוחות המיוחדים, ולונידס מגלמת את טילדה, בתה של האלמנה. הם לא חושפים יותר מדי על העונה החדשה:כל מה שסחטנו מהם זה שהסיפור מתחיל שישה חודשים אחרי סוף העונה הקודמת, טילדה כבר מפקדת על צבא לוחמות הפרפר של האלמנה, אם-קיי יוצא לדרך חדשה, ולאור הטיזינג הכה מעודן שבעונה הראשונה זה לא יהיה ספוילר מטורף לספר שמתחיל לקרות משהו בין השניים. "אבל זה לא שהם מפלרטטים ומתנשקים וכאלה", מבהיר נייט, "בסדרות אחרות תמיד תוקעים סיפור אהבה, אבל פה זה יותר מציאותי. העולם של הסדרה קשה ואלים, ולאם-קיי וטילדה יש דברים יותר חשובים מאהבה. כמו הישרדות, כמו החיים".
כן כן, החיים עצמם. מוכר. אגב, ה"אלמנה" היא כאילו דמות פמיניסטית של אישה חזקה שרוצה שהלוחמות שלה ישלטו בעולם. זו באמת כזו אוטופיה, שלטון נשי? הרי הנשים אלימות לא פחות מהגברים בסדרה.
"זו סוגייה מעניינת", עונה לונידס, "כי בעונה הזאת אנחנו באמת שואלים אם האלמנה באמת דואגת ללוחמות שלה או שהיא קיצונית כמו האחרים. אני אישית כן מאמינה באג'נדה שלה, אבל להגיד שנשים ינהלו את העולם יותר טוב מגברים זה קצת מוגזם".
נייט (18) ולונידס (17) חברים טובים, מבלים הרבה גם מחוץ לשעות הצילומים, "ההורים שלנו לא פה, אז אנחנו ההורים אחד של השני". בצילומי העונה הקודמת עוד למדו בתיכון, עד כמה שהיה אפשר ללמוד כשאתה צ'יילד-אקטר בסדרה שבה אם אתה לא מצטלם או עושה חזרות, אתה מתרגל בעיטות. "לפני כל עונה שולחים אותנו למחנה אימונים של שישה שבועות", אומר נייט, "דניאל וו עבד איתי הרבה על התנועות. והם מתאימים את הכוריאוגרפיה לגוף שלנו - לי יש סגנון לחימה יותר פראי, ושל טילדה יותר מלוטש".
"וארמיס עושה את הפעלולים שלו בעצמו", מפרגנת לונידס, "הוא קשוח! אבל הכי קשה זה האלתורים בסצנות הקרב. את עולה על החוטים ובעצם לא יודעת מה יהיה ואיך יזיזו אותך הפעם".
ויוצא לכם להיפצע מכל הסלטות והקפיצות מהשנדליר?
"הנה, כאן נפצעתי", לונידס מושיטה את כף ידה השרוטה, ומיד מבהירה: "זה קרה כשניסיתי לחמם גרנולה".
"וואו, באד-אס!" מכריז נייט.
וכאילו כדי להמחיש את רמת הבאדאס, נוחתת לפתע צרעה על החלון שעליו נשען נייט, ובתנועה חדה - בכל זאת, הבחור עושה את הפעלולים של עצמו - הוא מטיח בה בקבוק והיא צונחת מובסת. כולנו מוחאים כפיים כתינוקות מרוצים. באנו לכאן לראות קרבות לחיים ולמוות, אבל נסתפק גם בצרעה מרוחה על פקק. הנה התיעוד המסעיר שייחקק לדורות:
ערימת גופות בשירותים של המשרד
אבל העיתונאי מהונגריה לא ממש מתרשם עד כה מהמפגש עם דניאל וו או עם ארמיס ואלי. הוא בא, מתברר, בשביל אמילי ביצ'ם. מתברר שהבחור מאוהב בשחקנית שמגלמת את דמות האלמנה, לא ברור אם בגלל האישיות הכה מורכבת שלה או בגלל שהיא מסתובבת בסדרה עם בגדי עור צמודים ומחשוף, זו אכן תעלומה. "מתי אמילי מגיעה?" הוא נטפל שוב ושוב ליחצ"ן, "אתם יכולים להראות לי את המחוך שלה?" הוא מתחנן בפנים סמוקות כשאנחנו מבקרים בחדר התלבושות. "מותר לי לגעת במגפיים שלה?" הוא מחרחר בחדר הנעליים. קשה שלא לתהות אם הוא באמת עיתונאי מהונגריה או סתם קריפ מרייר שאיכשהו הסתנן לאוטו של הסיור עם כרטיס מזוייף של "הונגריה טיימס". כולנו מאחלים לו בלבביות שיפגוש את אמילי במהלך הסיור, אם כי אני קצת מאחלת לה בלב שתיפול מצוק וזה ייחסך ממנה. "שלום איך זה לעבוד עם אמילי!!!" הוא נוחת על דניאל וו בעיניים מזוגגות. "אמממ, האמת שעד היום לא פגשתי אותה בכלל פנים אל פנים", מודה וו, "למרות שהדמויות שלנו כל הזמן בקונפליקט, הסצנות שלנו צולמו תמיד בנפרד ובכלל לא נפגשנו". ההונגרי מאבד בו עניין והולך להסתכל על חרב.
ואם מר הונגריה בא לפה בשביל להתחרמן על החפצים של אמילי, אותי מרגש בעיקר מפעל האביזרים. "אדמת הפקר" מייצרת לעצמה את רוב האביזרים שלה, כדי שלא יופיע בפריים אפילו בקבוק שתייה קטנטן שמישהו ידרוש עליו פתאום זכויות יוצרים. בתוך אולם עצום ממדים מחשלים הפועלים אקדחים מברזל ויוצקים חרבות מסיליקון, גוזרים חצים מנייר ומגלפים מכונות עתידניות מעץ. באחת הפינות מוטלים עשרות עכברושים פרוותיים, מכוסי דם קרוש. במרכז החדר, ליד פינת הקפה של העובדים, שוכב סוס ענק, ריאליסטי להחריד, שכל קרביו פעורים ומדממים מפלי דם ושלשולים מעיים - הכול יצוק בסיליקון, פלסטיק ופרווה. "אוקיי, זה די קריפי", אני אומרת למנהל המחלקה, והוא צוחק ועונה: "את חושבת שזה קריפי? לכי רגע לשירותים". אני הולכת, ובתוך חדר השירותים הסולידי של אנשי הפרופס מוטלת ערימה גבוהה של גופות אדם עירומות ורוטטות. מתברר שכשהחברלאך פה מסיימים להשתמש בגופות המלאכותיות לסצנות הטבח, הם פשוט מעיפים אותם לשירותים בתור קישוט מצחיקי. כל גופה עשויה עד לפרט הזעיר ביותר: ריסים, נחיריים, ובאזורים מסוימים מושחלות בדייקנות מתחת לעור שלהם שורשי שיערות ערווה. ואני חשבתי שלי קשה ללכת לשירותים במשרד.
"האפוקליפסה התחילה בבניית חומה בין ארה"ב למקסיקו"
באולם התלבושות מסודרות אלפי תלבושות על מתלים, בלי עין הרע הרבה צבאות ושבטים ומשפחות יש ב"אדמת הפקר" וכל ניצב צריך אאוטפיט מדוייק. אם תקחו בחשבון גם שכל דמות זקוקה לשתי גרסאות של כל בגד - אחת רגילה ואחת שמותאמת לרתמות בסצנות הקרב - וול, זה די הרבה בגדים. "התלבושות בסדרה הן שילוב של סגנונות - אסייתי, ויקטוריאני וסוג של פאנק עתידני", מספר מעצב התלבושות ג'ובאני ליפארי, "מאוד הזהירו אותנו להתרחק מסגנון של ימי-ביניים. וכמובן, כל צבא מאופיין לפי פלטת צבעים משלו, כך שנדע מיד להבדיל ביניהם, אבל באופן שעדיין ייראה טבעי". "כן והדמות של אמילי לובשת בגדי עור שחורים צמודים וסקסיים!" מכריז כמובן מר הונגריה בהתרגשות. כיף לדעת שתמיד תמצא מה שמעניין אותך בכל תחום.
את התלבושות המוכנות לוקחים ל"חדר ההריסה", מרתף מקריפ שבו מקלקלים ומיישנים את הבגדים, שייראו משומשים וריאליסטיים ולא כמו תחפושת שירדה הרגע מהקולב. תחילה הם נטבלים בדוד של מים רותחים, כדי שכל התפרים יתרככו. אחר כך מרססים אותם בחומר מלבין, שמכתים ומדהה את הצבע. ואת הכיסים ממלאים בניירות רטובים כדי שיורחבו ויתנפחו. "והם נראים יותר טוב אחר כך", מדגיש ליפארי, "לפעמים אני תופר סט וחושב, זה לא מסתדר ביחד. ואז הוא עובר בחדר ההריסה ופתאום הוא נראה מעולה, נראה אמיתי ונכון".
מעצב התפאורה, סטיבן דיילי, פוגש אותנו על הסט של "בית האלמנה": סלון מעוצב בגיבוב ויקטוריאני-פופי של ויטראז'ים, מכשירי חשמל, פסלים עתיקים וצעצועים משרדיים. "ניסינו לעצב את העולם של הסדרה כך שלא ייראה כמו עולמות פוסט-אפוקליפטיים ביצירות אחרות", הוא מספר, "המטרה היא ליצור עולם צבעוני, קצת קומיקס יפני, קצת שנות השישים. המפיקים ביקשו גם שנישאר מעורפלים לגבי התקופה, כי בסדרה לא אומרים מתי בעצם התרחשה האפוקלפסה הזאת".
ואתם יודעים?
"לא, גם לנו לא מגלים, אם כי אני מניח שהסדרה מתרחשת בערך במאה ה-26. לפי עלילת הסדרה, היה איזשהו אסון אקולוגי שמחק את כל ההיסטוריה האנושית, אני מנחש שזו הייתה מלחמה גרעינית, אבל לא באמת יודע. אני רק יודע שמתישהו לפני שזה קרה נבנתה חומה בין ארה"ב למקסיקו".
די.
"באמת. כתבו את זה לפני שנה בתור בדיחה כזאת, כשטראמפ עוד נחשב בדיחה. הם לא תיארו לעצמם שזה יהפוך לסוגיה אמיתית".
כולנו מצטלמים בבית האלמנה, ומשם מובילים אותנו לבקתה קטנה ומשפחתית בסגנון מיושן, "היא שייכת לסצנת חלום שנצלם בקרוב, אסור עדיין לגלות עדיין חלום של מי", מודיעים לנו בחשיבות. על קירות הבקתה תלויים ציורי ילדים, ועל השולחן קופסת צבעים. אלוהים יודע כמה עליי להחזיק את עצמי כדי לא לקחת עיפרון צבעוני ולהוסיף בחשאי לאחד הציורים את הכיתוב "היי רחלי!" או ציור של דגל ישראל, כדי לגלות אותם בתוך סצנת החלום כשהפרק ישודר ולהיות מלכת הטרולים לשנות 2017. "רהלי, אנחנו מחכים לך", גוער בי היח"צן כשאני מתעכבת בבקתה מאחורי כולם, עיפרון הצבע בידי והשטן והמלאך על כתפיי, ואני מתגברת על יצרי ממשיכה הלאה. מה שאי אפשר להגיד על ידידינו מר הונגריה. "נדמה לי שראיתי את אמילי!" הוא צורח פתאום ונבלע בתוך אחד הבניינים עם מה שנדמה היה לי כמו רשת פרפרים וממחטה ספוגה בכלורופורם. המרדף המוזר מתערבב לי עם עוד עדכון בפיד על חיפה הבוערת והבדיחה של התסריטאים על חומת מקסיקו שהופכת למציאות, ומה אפשר לומר, נראה שאנחנו אכן מוכנים לקראת האפוקליפסה. יאללה, אני בצבא של לוחמות הפרפר, גיים און.
