11. X-Men Origins: Wolverine - "אקס מן המקור: וולברין"
הבעיה ב"אקס מן המקור: וולברין" אינה שהוא סרט גרוע, למרות שהוא בהחלט סרט ממש ממש גרוע. מה שהנחית אותו בתחתית הדירוג זה שהוא פשוט מזלזל בקהל, כצופים בסרט בפני עצמו וכמעריצים של הקומיקס. הסרט מספר מחדש את סיפור המקור של וולברין בבליל קלישאות לא ברור. וולברין הוא אחיו של סייברטות' בעולם הסרט, והם חיים יותר ממאה שנה ועוברים בין המלחמות השונות, בסיקוונס פתיחה מרשים שמהווה נקודת אור יחידה ביצירה. עם השנים, סייברטות' הופך אלים: הוא אונס כפריה והורג קצין אמריקאי במלחמת וייטנאם, ובגלל שהשניים לא נהרגים בכיתת יורים - הם מקבלים חנינה ומגויסים ליחידת מוטנטים מיוחדת של קולונל סטרייקר.
מפה לשם בסדרה של פיתולים לא מעניינים - כמו אהובה שנרצחת, ואז מתברר שלא נרצחה והיתה סוכנת סמויה, אבל אז מתברר שהיא באמת התאהבה בו - וולברין מגיע לעימות סופי עם סייברטות' ועם היחידה של סטרייקר. הקרב האחרון הוא מול גרסה של דדפול בה הוא מוטנט מהונדס בלי פה שמשלב בתוכו כמה כוחות (ריאן ריינולדס מגלם גם פה את דדפול, אבל זאת דמות אחרת לגמרי). הסרט כתוב לא טוב, בתמהיל מלאכותי של דרמטיות לא מבוססת (בסיפור האחים למשל) וניסיונות כושלים לקומדיה שיוצאים רק מטופשים. האפקטים נראים נורא, גם הבסיסיים ביותר כמו הלהבים של וולברין, והבגידה הגרועה מכל: דמות אהובה כמו גמביט הוצגה בצורה ממש מעפנה ולא חזרו בסרטים אחרים מרוב טראומה. סרט פשוט מעליב.
10. X-Men: Apocalypse - "אקס מן: אפוקליפסה"
סרט גדול מדי ומטופש מדי. " אפוקליפסה" סובל ממצב סופני של "מחלת ההכי", הנטייה של המשכוני קומיקס הביא את הסיכון לקצה (השמדה כוללת) ולהגדיל את האיום עד שהוא כבר מאבד משקל. לא מספיק שהרע, אפוקליפס, הוא המוטאנט הראשון והכי חזק - מה שאומר שיש לו את כוח "להפוך הכל לאבק" שמייתר כמעט כל עימות - ולא רק שהוא נראה כמו אל מצרי מפוסל בפלסטלינה, בכוחו גם לגדיל את כוחותיהם של מוטאנטים אחרים, אז גם כל האחרים הופכים להכי הכי שאי פעם ראינו בחיים שלנו. זה לא מרשים ולא דרמטי, אלא להפך, ילדותי וחסר משקל. גם אין שום התגברות ופתרון בסיום - סתם ג'ין מגלה שהיא ממש חזקה (הכי חזקה) ומביסה אותו. אם הכל הכי-הכי, מתישהו כבר לא נשאר לאן לעלות והכל מאבד משמעות. זאת התחושה שהסרט משרה על הצופה, שיעמום קיומי שמגיע עד תחושת מיאוס מסרטי קומיקס באופן כללי.
9. X-Men: The Last Stand - "אקס מן 3: המפלט האחרון"
הסרט שמסכם את הטרילוגיה הראשונה של "אקס מן" היה כישלון שנוא כשהוא יצא, אבל בצפייה חוזרת הוא לא גרוע כמו שזכרנו אותו, יש בו אפילו כמה רגעים יפים (כמו אובדן הכוחות של מיסטיק). "המפלט האחרון" ירד בדירוג כי הוא היה הסרט הראשון שהדביק את הסדרה ב"מחלת ההכי", הראשון בסרטי אקס מן המוגזמים. הוא גדול מדי, מפוזר מדי, מציג יותר מדי דמויות כדי לרצות את המעריצים ונגמר באותו אפקט "הפיכה לאבק". לסיום הטרילוגיה הסרט בחר במשימה הלא מתגמלת של פיצוח סיפורה של ג'ין/פיניקס. זה פשוט לא עבד, לא השטויות הפסיכולוגיות על אישיות מודחקת ולא הדמות האפאטית אליה היא נהפכת. אבל מה שפגע בנו יותר מכל היה הליהוק של ויני ג'ונס לדמותו של ג'אגרנאט, שמתפקד כבדיחה בלבד ומאכזב קשות את מי שגדלו על סדרת האנימציה.
8. The Wolverine - "וולברין"
הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על "וולברין" שזה שהוא סרט שלוקח את עצמו ברצינות, וזה ממש לא מעט. הפתרון של הסרט לבעיית הכוחות של סרטי קומיקס היא דווקא להקטין ולהעלים אותם, זה עובד חלקית אבל לא באופן מושלם. כדי להתאושש מהמוות של ג'ין, הסרט לוקח את וולברין ליפן, מתרחק מעולם המוטנטים ומחליף אותו בנינג'ות ויאקוזה. וולברין מוחלש (מהרעלה) חלק גדול מהסרט, נאבק בעיקר בבני אדם וגם המוטאנטים הבודדים בסרט מחזיקים בכוחות קטנים וממוקדים כמו הרעלה או ראיית העתיד. כתוצאה מכך, הקרבות ממעטים באפקטים ואינם רעים בכלל, גם אם אף אחד מהם לא מרשים או מעניין במיוחד. הסרט זכה לשבחים כשיצא, בעיקר בגלל אותה הקטנה של הנוכחות המוטנטית, אבל בצפייה חוזרת הוא מתגלה כסרט בעייתי. התככים היפנים קצת מטופשים ולא יוצרים מטען רגשי והעימות הסופי הוא מול רובוט מוגזם שהורס את המינוריות שנבנתה עד הסיום. בניגוד לקודמיו ברשימה, זה סרט טוב, אבל זה כל מה שהוא - סרט טוב ותו לא.
7. Deadpool 2 - "דדפול 2"
"דדפול 2" ממשיך את ההצלחה של "דדפול" עם אותו מתכון בדיוק: המון בדיחות, קצת אקשן מדמם ובוטה, עוד בדיחות, טיפה דרמה ושכול, שעתיים רצופות של ריאן ריינולדס ונראה לי ששכחתי משהו... אה כן, המון המון בדיחות. אחרי שכיסינו את סיפור המקור בסרט הראשון, "דדפול 2" התפנה לעסוק בעלילה קטנה וחמודה: כייבל מגיע מהעתיד להרוג נער צעיר עם מבטא אוסטרלי שיגדל להיות מוטאנט רשע ואכזרי. דדפול מציג את המוטנט הקטן ואז משלב כוחות עם כייבל כדי למנוע את האירוע שיהפוך אותו לרוצח. בין לבין, דדפול מבקר באחוזת אקס מן הריקה מאדם, אוסף לעצמו חבורת "כוח אקס" משל עצמו, מאבד כמעט את כולם תוך שלוש דקות, נלחם בגרסה מטופשת נוספת של ג'אגרנאט ולומד על חשיבותה של החברות. דמויות המשנה חמודות (כמו דומינו, שהכוח שלה הוא שיש לה מזל), האקשן משועשע ודי יצירתי והסרט כולו מצחיק מאוד ומהנה לצפייה, במיוחד למי שאוהב את ריאן ריינולדס. "דדפול 2" זה באמת אחלה סרט, ועדיין - זה חצי סרט גיבורי על וחצי פרודיה על סרט גיבורי על, ואחרי שהיתה לנו כבר קומדיה אחת כזאת עם "דדפול", זה מרגיש קצת כמו עוד מאותו הדבר, יציאה חמודה שתשכח במהרה.
6. X-Men: Days of Future Past- "אקס מן: העתיד שהיה"
"העתיד שהיה" לא חף מהגזמות ומשיכה לעימות האולטימטיבי, אבל מצליח להימנע ממחלת ההכי בעזרת משחק הזמנים שעומד בבסיס העלילה. בעתיד הקרוב המוטאנטים כמעט מוכחדים על ידי הסנטינלים, רובוטים בלתי עצירים שבני האדם פיתחו כנשק נגדם. לפני שאקסבייר, מגנטו ושארית הפליטה המוטנטית מושמדים, הם שולחים את וולברין אחורה בזמן כדי לעצור את רגע ההיווצרות של הסנטינלים. וולברין מהטרילוגיה הראשונה מגייס את חבורת "ההתחלה", כולל אקסבייר כאלכוהוליסט מדוכא ומגנטו כמייקל פסבנדר. יחדיו הם עוצרים את מיסטיק אבל לא מצליחים למנוע את פיתוח הסנטינלים.
בטקס הצגתם בבית הלבן, מגנטו משתלט על הרובוטים ומכוון אותם נגד בני האדם, ומיסטיק נושאת נאום מרגש מול מצלמות הטלוויזיה. בני אדם נטולי כוחות ומוטנטים - כולנו בני אדם. העתיד האפוקליפטי נמנע וכולם ניצלים. "העתיד שהיה" נראה טוב ויש בו כמה סצנות אקשן יפות ופיוטיות, במיוחד קרב הבזק של קוויקסילבר, אבל אף אחת מהן לא מבריקה וכולן מתבססות רק על אפקטים מרשימים. הדבר הכי טוב בסרט הוא המשקל הדרמטי שהוא מצליח לבסס, בין השאר בזכות השילוב בין שתי סדרות הסרטים, גם אם המשקל הזה לא מגיע בסוף למימוש מספק.
5. X-Men: First Class - "אקס מן: ההתחלה"
"ההתחלה" הצליח להשיב לסרטי "אקס מן" את חדוות הגילוי שאבדה ב"המפלט האחרון". הדמויות, חדשות וישנות שמוצגות מחדש בצעירותן, מעוצבות בצורה מלהיבה ושונה שמזריקה מרץ מחודש לסדרת הסרטים. הסרט נראה טוב מקודמיו, עם לוק וינטג' סיקסטיזי והחלטה חכמה להתרחק מהברק שאפיין את הסדרה הקודמת. כמו "אקס מן" (הראשון), הסרט נפתח עם מגנטו במחנה ריכוז, אבל בניגוד אליו קו העלילה השואתי ממשיך ומוליד את הנבל של הסרט סבסטיאן שו בגילומו של קווין בייקון. שו מוצג בהתחלה כמדען נאצי שרוצח את אמו של מגנטו כדי להוציא ממנו את הכוחות החבויים, אבל מתגלה בהמשך כקודמו של מגנטו בתפקיד המוטאנט העוצמתי שרוצה לחסל את בני האדם למען הישרדות המוטאנטים.
הסרט מתפזר קצת ומתעקש להציג של המון דמויות, אבל מצליח לשמור על שלד עלילתי חזק עם סיפור נקמתו של מגנטו במי שרצח את אמו. העימות הסופי מתנהל במרכז משבר "מפרץ החזירים" בין ארה"ב לברית המועצות וקובה, והקריצה ההיסטורית יפה ואפקטיבית. אין בסרט סצנות קרב מבריקות או רגעים שנחרטים בזיכרון, פרט כמובן להרמת הצוללת באוויר על ידי מגנטו - מה שהיה ונותר רגע חזק ומרשים.
4. Deadpool - "דדפול"
יש להיות מחויב לבדיחה, ויש את "דדפול". זה סרט שקורץ כל כך הרבה עד שנראה כאילו הוא סובל משבץ. מכתוביות הפתיחה ועד הסיום, הבדיחות נורות לעברנו בקצב של 50 בדקה. מודעות עצמית, שבירת קיר רביעי, התייחסויות "מטא", עקיצות, בדיחות מבוססות אינטראקציות ובעיקר המון בדיחות מבוססות ריאן ריינולדס.
למרבה המזל, התסריט והכוכב עושים עבודה מצוינת והסרט מצחיק מאוד וממש לא מעיק. הסיפור הבסיסי פשוט ויעיל, מערב סיפור אהבה וגאולה עם "סיפור מקור" קומפקטי. ומעל לכל פשוט כיף להסתובב עם ריינולדס הבדחן החמוד שעושה שטויות לכל אורך הסרט. "דדפול" הוא סרט טוב, חכם ומצחיק מאוד, אבל מדובר בסופו של דבר בקומדיה מובהקת. הדחף הכפייתי להפוך כל רגע לבדיחה חותר תחת ההתרגשות האפית הדרושה בסרטי קומיקס. האקשן בוטה ומדמם אך המהלכים כולם בורחים לקומי ולא מצליחים לסחוף את הצופה. אנחנו בדירוג סרטי "אקס מן", אז מופע הצחוקים של ריאן ריינולדס זה אחלה דבר, אבל לא לשם כך התכנסנו.
3. X-Men - "אקס-מן"
סרט "אקס מן" הראשון התיישן יותר משאר הסרטים, אבל עדיין מדובר בסרט מהודק ובנוי בחוכמה, ומעל לכל - חייבים לתת לו קרדיט על ההתרגשות הראשונית שהרגשנו כשהגיבורים האהובים קרמו לראשונה עור וגידים. הסרט גם הביא לנו את שלושת הליהוקים המושלמים והאיקוניים שביססו את סדרת הסרטים - יו ג'קמן בתפקיד וולברין, פטריק סטיוארט בתפקיד אקסבייר ואיאן מק'קלן בתפקיד מגנטו.
הסרט יצא בשנת 2000 ובצפייה חוזרת מורגש שהוא נובע מהקולנוע של שנות התשעים, לא סרטי גיבורי על אלא דווקא מותחנים (כמו "החשוד המיידי", שהביא ליוצר "אקס מן", הבמאי והתסריטאי בריאן סינגר, את תהילתו הראשונית). הצילום טיפה עשוי מדי - כל צילומי הלילה, למשל, כחולים וחשוכים מאוד - הדיאלוגים מצוחצחים מדי, הסרט פומפוזי והסיום עם המכונה של מגנטו ליצירת מוטנטים מרגיש מטופש ולא עובד. מצד שני, העלילה מדויקת וקומפקטית, מציגה קריצות למעריצים בלי להפריע למהלך העניינים ומתקדמת מנקודה לנקודה בצורה יעילה וחלקה. זה סרט קלאסי שעשוי כהלכה. הוא לא מתחכם ונותר מהנה לצפייה (ואפילו קצת מרגש) גם אחרי קרוב ל-20 שנה.
2. Logan - "לוגאן - וולברין"
"לוגאן" הוא סרט הקומיקס היחיד שהצליח לשחזר את ההישג של סרט הקומיקס הטוב אי פעם "האביר האפל" - גרסה "אמיתית" וקודרת לאגדות הקומיקס הצבעוניות. וגם אם הוא לא מגיע לשיאים של "האביר האפל", בכל מה שנוגע לאנושיות ותחושת מציאות הוא אפילו מתעלה על רבו. בעתיד דיסטופי, המוטנטים כמעט ונכחדו מסיבה לא ידועה, לא נולדים עוד מוטנטים חדשים והנותרים מסתירים את זהותם בעולם עוין. וולברין הזקן עוד חי בגלל יכולת הריפוי, אבל היא הולכת ונחלשת בגלל הרעלת אדמנטיום מעצמותיו. הוא שומר על אקסבייר, כיום קשיש דמנטי שהרג מאות בני אדם ומוטנטים בהתפרצות פסיכוטית שנתיים קודם לכן. מחלה ניוונית במוח הכי מסוכן בעולם זה רעיון מעניין, אבל הסרט לא נשאר במחוזות הכוחות והפנטזיה וצולל באומץ לתוך החוויה הסיעודית. למדנו כבר להכיר ולאהוב את אקסבייר, והמראה שלו במצבו המבולבל והדמנטי קורע את הלב.
היחסים עם אקסבייר הם החלק הכי אפקטיבי ומרגש בסרט, אבל גם בשאר האגפים הציווי הריאליסטי מרומם ומחזק את הסרט. בהתאם לעולם כמעט נטול מוטנטים, הסרט שוב משתמש בהקטנת כוחות במקום בהגדלתם, מה שמביא לסצנות אקשן ומתח ריאליסטיות, מדממות ואפקטיביות. העלילה מתמקדת בילדה קטנה שנופלת לידיו של וולברין, ומגלה שהיא מוטנטית שנוצרה במעבדה בעזרת הדי. אן. איי. שלו, ובעצם היא בתו הביולוגית. הוא עוזר להבריח את הילדה עם ילדי מעבדה נוספים מעבר לגבול הקנדי, נלחם בשיבוט של עצמו (אזהרת ספוילר) ומת לבסוף בהגנה על הדור הבא. הסרט כולו עשוי מעולה, עם דיאלוגים ברמה שאנחנו לא רגילים לראות בסרטי קומיקס, ועם עיצוב עולם צחיח, צהבהב ומדכא שמבטא באופן מושלם את הטון הקשוח והדיסטופי של הסרט.
1. X2: X-Men United - "אקס מן 2"
"אקס מן 2" לא מקבל את מעמדו הראוי בדיונים על סרטי גיבורי העל הטובים ביותר, ואנחנו כאן כדי לתקן את העוול. מדובר לא רק בטוב בסרטי אקס מן, אלא באחד מסרטי הקומיקס הטובים שנעשו אי פעם. הוא לא פומפוזי כמו סרטי "הנוקמים" או יומרני כמו "האביר האפל", אבל מבחינות רבות מדובר בסרט הקומיקס המושלם - סיפור ממוקד עם נבל מאיים ומצמרר, אבל לא חזק מדי בצורה שמייתרת את המאבק ומצריכה פתרון קסם. סרט אפל ומטריד אבל עדיין סוחף ופנטסטי, מרצה את המעריצים מבלי להזנות את היצירה ומעל לכל, "אקס מן 2" מפוצץ בסצנות אקשן פשוט מבריקות, מהסוג שנדיר למצוא גם בסרטי הקומיקס הטובים ביותר.
וסצנות האקשן האלה לא מסתפקות באפקטים מרשימים, אלא מתבססות קודם כל על יצירתיות תסריטאית. הפריצה של נייטקרולר לבית הלבן משתמשת באפקט אחד (טלפורטציה) ליצירת סצנת קרב נקייה ומושלמת. הסצנות בנויות כמו חידה עם פתרון מפתיע לבעיה בלתי פתירה, בצורה שמשתמשת בייחוד של כוח העל, לא סתם על משוואת "הכוח שלי יותר חזק משלך". במאבק בין וולברין ליוריקו, בעלת הכוחות הזהים לו, למשל, עולה השאלה איך הורגים את מי שאי אפשר להרוג, את מי שגופה נרפא ועצמותיה עשויות ממתכת בלתי שבירה? הפתרון: מזריקים לגופה את אותה מתכת בלתי שבירה, וצופים בגוש המתכת שהיה פעם ראשה צונח בחבטה קשה, טיפות דקות של אדמנטיום זולגות מעיניה ואפה. זה מזכך, אבל גם עצוב ופואטי. איך מגנטו יימלט מכלא שעשוי מפלסטיק וזכוכית? מיסטיק תפתה את השומר ותזריק לדמו כמות מזערית של ברזל, מספיק כדי לעבור את הבידוק הביטחוני ולספק למגנטו את הנשק שהוא צריך. זה מורכב ומופרך, אבל גם חכם וממזרי.
וזה גם סיפור מקור יעיל על וולברין, שחוזר למעבדה בה כוסו עצמותיו באדמנטיום ומתעמת עם יוצרו קולונל סטרייקר, שמצא דרך להשתלט על מוטנטים על ידי מיצוי יכולות השכנוע של בנו - מוטנט נוסף. כדי להכחיד את כל המוטאנטים בעולם, סטרייקר חוטף את אקסבייר ומשכנע אותו בעזרת בנו, בעל כוחות השכנוע העל אנושיים, להשתמש בסרברו ולהרגם. המראה של הבן עם הצלקות על ראשו מהניסויים שערך בו אביו, כמו גם האשליה הקריפית שמהפנטת את אקסבייר יוצרות עומק עוכר שלווה מבלי להתרחק מעולמות הקומיקס. העלילה פשוטה ומצומצמת, מתמקדת בסיפור מעניין של דמות מעניינת והדיאלוגים מצליחים להיות פומפוזיים בלי להפוך לילדותיים. בדיוק ככה סרט קומיקס צריך להיראות, וחבל שמאז הם הלכו בעיקר לכיוון של הגדלה וסיבוך ולא של פשטות ויצירתיות.