"לשחרר את שולי" הפך רשמית לאחד הסרטים הישראליים המצליחים ביותר אי פעם, והוכיח את שתמיד ידענו: מותגים זה מוכר. אביהו, בצלאל ונתי, גיבורי "לשחרר את שולי", הם חלק מהפולקלור של מה קשור, שלישיית הקומדיה החזקה במדינה מאז הגשש החיוור. בעצם, כמה מהסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע המקומי בנויים על דמויות שכבר היו מוכרות לקהל רוכשי הכרטיסים. "סלאח שבתי" היה מערכון מוכר וידוע לפני שהפך לסרט שהביא מיליון צופים לאולמות. "קזבלן", מצדו, היה מחזמר אהוב לפני שעבר למסך הגדול. וההומור של הגששים התנגן ברדיו ועל מסכי הטלוויזיה הרבה לפני "גבעת חלפון".
לכן, יש לקוות שההצלחה של "לשחרר את שולי" תלמד את המפיקים והמפיצים הישראלים שאחד המותגים החזקים של התרבות הישראלית הוא הקומיקאים שלה. לכן, ריכזנו עבורכם חמישה מערכונים ודמויות שהפכו לנכס צאן ברזל של הומור ישראלי ויכולים להפוך לסרטים לא רעים בכלל, ואולי גם ללהיטים מהסוג שיעמוד בגאון לצד "לשחרר את שולי": מדורגים מהכי פחות דחוף עד לזה שאנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיו.
5. החייזרים | אסי וגורי
מערכון החייזרים האלמותי של אסי וגורי ראוי להפוך לסרט בראש ובראשונה בגלל המיעוט המרתיח של סרטי מדע-בדיוני ופנטזיה בקולנוע המקומי. במאים ובמאיות ממטולה ועד אילת מרגישים צורך לעשות סרטים על משפחות במשבר ועל החייל במחסום, אבל חלילה שנרשה לאיזה יצור חמוד לרדת מצלחת מעופפת למרפסת אקראית בחולון. אם יש משהו שהקולנוע שלנו צריך, זה זקנות שמתפצלות לשניים ומהן יוצא אור חזק של עב"מים. אבל מערכון החייזרים עומד על בסיס עלילתי מתוחכם מזה: זהו סיפורו של האדם הלא נכון שהוזמן לתכנית אירוח, וכדי לצאת ידי חובה בודה סיפור על פלישת חייזרים לה היה עד.
במשך אותן חמש דקות חד פעמיות אסי וגורי חידשו את השפה העברית עם פתגמים יפהפיים כמו "פה חשדתי", "ואני מדריך עליו" ו"לולב מתלבלב", אבל המערכון הזה הוא בסיס לסיפור מרתק על הגבול הלא רלוונטי בין השקר לאמת, בין החיים האמיתיים והמשעממים לעולמות האינסופיים שנפרשים בפניך ברגע שאתה בוחר בבדיה. אם במרכז הסיפור תעמוד ההופעה הקומית המושלמת של אסי כהן, בגיבוי גורי אלפי (שניהם מהגברים הכי נאים בישראל) נוכל לומר דיינו.
4. לובה | טל פרידמן
עברו שנים מאז שלובה בישרה לעולם ש"ארץ נהדרת" הגיעה וששלב חדש בהומור הישראלי התחיל. וכמו כל קומדיה ראויה לשמה, גם הקופאית הרוסייה בגילומו של טל פרידמן גילמה בתוכה המון כאב: בעוד המוני צופים התגלגלו מצחוק למשמע אמרות שפר כמו "לא בא בלובה יותר בחיים שלך", לא מעט מהם ידעו ש"אין עבודה, אין שפה, קשה קשה" זו לא רק בדיחה חביבה אלא מציאות קשה של ישראלים רבים. במבט שטחי, היא הייתה קריקטורה שהדגימה איך הישראלי הממוצע ראה את העלייה הרוסית בתחילת המאה. אבל האמת היא שטל פרידמן, יחד עם כותבי "ארץ נהדרת", ברא את לובה כאישה חזקה, חכמה וחומלת שמסרבת לתת לממסד הישראלי לשבור אותה.
אז תארו לעצמכם איפה לובה עכשיו. האם בתה, בגילומה של מרינה מקסימיליאן בלומין (שלפי הקאנון, הלכה ללמוד רפואה אחרי שנפרדה מאייל גולן) שיכנה אותה בדירה יפה בירושלים? האם היא ממשיכה לעבוד? אולי היא עברה מהקופה למזנון הכנסת, שם גם העוזר הפרלמנטרי העסוק ביותר לא יעז לומר לה "יאללה יאללה"? אולי היא התקדמה לעמדת ניהול, וכעת חולשת על צבא קופאיות אותן היא מלמדת לסרב להיות פראייריות של אנשי ה"מגיע לי" (מה שכמובן ייתן פתח להופעות אורח של כוכבה שביט וראמזי עבד-ראמזי מ"קופה ראשית")? ואולי, כדרך להראות שגם היצירה הישראלית למדה קצת פוליטיקת זהויות מאז שלובה באה לראשונה, יוכלו לעמוד לצידה כמה שחקנים שמבינים את המקום ממנו הגיעה טוב יותר מפרידמן עצמו: יבגניה דודינה, למשל, יכולה לגלם מנהלת של סופר מתחרה, ולהחדיר באירוע קצת אנרגיות של ורה קורקין.
3. כל דמות אפשרית | אילן פלד
לאילן פלד מגיע סרט משלו, אין שאלה לגבי זה. ותביאו גם את יעל פוליאקוב. פלד, ירום הודו, לא המגוון שבאומני ישראל - בין אם מדובר בדנית הזמרת, המורה לימונה או מירי פסקל, הוא בגדול תמיד יגלם את אותה הדמות. אבל כשהוא מגלם אותה, נדמה שנפתחים שערי שמיים ושיירת מלאכים שרה: "חתולה שחורה ומיוחמת/חתולה שחורה אותך שורטת".
אמנם מירי, פקחית התנועה שהפכה לנובורישית שהפכה לנוכלת, קצת איבדה פוקוס עם השנים, אבל אחרי פרסומת המחווה היפהפייה בכיכובו של פלד לעפרה חזה ואחרי ש"טרילילי טרללה" הפך ללהיט הגדול של הקיץ, נראה שאפילו המסך הגדול כבר קטן עליו. את הקליפ ל"טרילילי", דרך אגב, ביים בן בכר - שחתום גם על "לשחרר את שולי". יהיה נחמד לראות עוד שיתוף פעולה של בכר, ששני הסרטים היחידים שביים ("הלהקה האחרונה בלבנון" ו"שולי") היו להצלחות ענק בארץ, יחד עם פלד, שהרייטינג כמעט אף פעם לא לטובתו, ובכל זאת תמיד מצא קהל אוהב ונאמן. לקולנוע הישראלי היו כמה דיוות לא רעות בכלל, בין אם היה מדובר במלכת הכביש או בוויויאן אמסלם שנלחמת על גט. אבל בשלה השעה שנקבל סרט שלם על אישה שנראית מהמם בביקיני, אף על פי שאינה כל כך סקיני.
2. תותית ומילעל | גיתית פישר ואושרית סרוסי
כשהאפשרות ליצור את "זאת וזאתי - הסרט" תעלה על שולחנה של תותית, ממש אפשר לדמיין אותה אומרת למילעל ורוננדו: "חמודות מתוקות, יש להכות על הברזלית בעודה חמה, לפני שכל השמן נתקע בה איכס מגעיל, לעמישראל יש זיכרון של דגה, אבל לא דגה רעה כרישה אלא דגה קטנה פפיטו". מאז 2015 תותית כיכבה במערכוני רשת פרי עטה של גיתית פישר, הכוכבת והיוצרת של הסדרה "זאת וזאתי", ובאיזשהו שלב גם אושרית סרוסי בתפקיד מילעל הצטרפה לחגיגה. כמו לא מעט סדרות קאלט, "זאת וזאתי" לא שרדה מספיק זמן. מצד שני, גם "עם סגולה", הסדרה שהביאה לנו את "לשחרר את שולי", שודרה רק לעונה אחת, ודמויותיה עכשיו מככבות בסרט הכי גדול שיצא בארץ מאז האייטיז. בשנתיים שעברו מאז שתותית ומילעל יצאו להסיר את העין שפתחה עליהן עדי ביטי, השתיים זכו למעמד של קלאסיקה מודרנית, ומאז רק הלך וגבר הצמא לעוד תוכן מהשובבה ומהזאת עם הכריזמה של הדג מקרל.
תותית ומילעל חלמו להיות זמרות, ואין דרך יותר נכונה לכבד את שאיפותיהן של הצמד המוזיקלי ואת הפורמט של הסדרה המקורית כמו לביים את "זאת וזאתי - המחזמר". מאז ימיו העליזים של "קזבלן" לא ראינו הרבה מחזות זמר מצליחים בקולנוע שלנו. השירים של תותית ומילעל היו קצת יותר ניסיוניים מ"רוזה רוזה רוזה", והרשו לעצמם לספר, למשל, על המאמצים לחפש מקום להשתין בו בטבע. זאת הייתה פנינה של קאמפ, מסוג ההומור הדבילי שרק נשים ממש חכמות יכולות להתמקצע בו, ולמעריצים שעדיין מייחלים לעונה שנייה מגיעה שעה וחצי עם שתי הנשים הנפלאות האלה. אם לציון ברוך מגיע, אז גם לאושרית וגיתית מגיע לראות עצמן על מסך הכסף. וששירן מוסן תאכל את הלב.
1. רבע עוף או בורקס | יוסי בנאי ורבקה מיכאלי
חלק יגידו שהתרומה הכי גדולה של חנוך לוין לתרבות הישראלית הייתה במחזה כמו "מלאכת החיים". יש שיגידו ש"מלכת אמבטיה" היא פסגת התיאטרון הישראלי. אבל עבור החתום מעלה, חנוך לוין הגיע לשיאו בנקודה הרבה פחות אמנותית והרבה יותר נגישה: המערכון "רבע עוף או בורקס" הוא כנראה המערכון הישראלי האהוב עליי בעולם, ואחד הטובים, בלי קשר לארץ המקור שלהם. עכשיו, כשעונת החתונות היא תעשייה שלמה שמגלגלת מיליונים בשנה, נראה שמערכון כזה יהיה רק יותר רלוונטי. במקור, "רבע עוף או בורקס" סיפר את סיפורם של בלה וחיים, זוג בורגני שמגיע לחתונה ומתעניין בכל דבר חוץ מאשר בכלה ובחתן. בלה, בגילומה של רבקה מיכאלי, חייבת לוודא שמשפחת הכלה תדע שהיא אשת מהנדס, ושלא נישאה לפקיד זוטר או טכנאי. חיים, בגילומו של יוסי בנאי המנוח, מתעניין בטפל מזה: האם אחרי קבלת הפנים יוגש לאורחי החתונה רבע עוף מכובד ועסיסי, או בורקס?
אפשר לשים בצד שנייה את הביקורת הנשכנית נגד הבורגנות השבעה של אותן שנים. היא, במחילה, פחות מעניינת. המערכון ההוא עמד על שתי רגליים איתנות: האחת היא הדיאלוג העשיר שכתב לוין, שהופך את ריטואל החתונה הישראלית לאירוע סוריאליסטי ומרהיב, והשנייה היא הופעתם של מיכאלי ובנאי. לוין ובנאי הלכו לעולם שכולו טוב, אבל מיכאלי עוד איתנו, ובקצב העבודה שלה נראה שהיא לא הולכת לשום מקום. רבקה'לה, כנראה הישראלית המצחיקה ביותר אי פעם, אמנם חקקה את שמה בדברי ימי הבידור המקומי, אבל לא זכתה למספיק הזדמנויות להוכיח את זה על המסך הגדול. "רבע עוף או בורקס - הסרט" יכול להיות ההזדמנות שלנו להיזכר רשמית כמה שווה מיכאלי.
לוין אמנם כבר לא כאן כדי לכתוב את הדיאלוגים, ולמרבה הצער גם בנאי לא יגיע כדי לתת לה את הקונטרה. אבל סרט על אלמנה שחייבת שנזכור שהיא אלמנתו של מהנדס גם שנים אחרי שהותיר אותה לבדה, מארחת שבעה מלאת בורקסים וללא רבע עוף אחד לרפואה, יכול להיות האפוס הקומי-נשי הגדול שחשוב לתת לרבקה'לה כדי שנזכור ונזכיר שלא הייתה ולא תהיה עוד אחת כמוה. ואולי, למה לא, קרן מור תפציע בהופעת אורח בתפקיד הבת של השניים, כאישה שחייבת שידעו שהיא אשת הייטקיסט. עכשיו, המסר שגולם בדמותה של רבקה במערכון האיקוני יתבסס כעל-זמני: הכי חשוב לנו מה יגידו.