13. רוצחים מלידה
לכאורה יש פה ניסיון להיכנס למוחם של זוג רוצחים אכולי תאוות פרסום, בסאטירה מושחזת של התרבות הפופולארית הריקנית והאלימה. בפועל מדובר בקקופוניה מתלהבת ומעיקה לצפייה שהוציאה שם רע לפוסטמודרניזם.
12. החטא הקדמון
לא הרוצח הכי מובן ובר הזדהות, אבל בלי ספק הכי סקסי שראינו. טוב, אולי זה קשור לכך שג'יימי דורנן, מר גריי בשבילכן, מגלם את דמות הפסיכופת (אם אנחנו כבר שם, אז גם למר גריי בעצמו יש לא מעט קווים פסיכופתיים, אבל בהיעדר רציחות ברזומה הוא נשאר מחוץ לרשימה).
11. Peeping Tom
קלאסיקת הטכניקולור הקריפית של מייקל פאוול הפכה לאחד הסרטים המשפיעים בתולדות הקולנוע, בעיקר בכל מה שקשור לשילוש הקדוש מצלמה-הצצה-פסיכוטיות (בלי לקחת דבר ממלך הז'אנר אלפרד היצ'קוק). Peeping Tom הוא כינוי באנגלית למציצן סוטה, ומתמקד בדמותו של צלם עם נטיות רצחניות, ששואף לתעד את האימה של רגע המוות בעדשת המצלמה, כשהנרצחות יהיו כמובן דוגמניות מתחילות וקורבנות של תעשיית הזנות. למרות שהוא מסופר מנקודת מבטו, הסרט לא עושה הרבה כדי לגרום לנו להזדהות עם הרוצח, ובמקום זה מתמקד באותו מהלך תמטי שמתיימר לחשוף את האלימות הגלומה בפעולת הצילום.
10. חיית הלילה
אין קריפ כמו ג'ייק ג'ילנהול כשהוא רוצה להיות קריפ. ג'ילנהול הוא שחקן מוכשר עם עיני עגל ענקיות, והוא משתמש בהן באופן מושלם בתפקיד צלם החדשות שמחליט לייצר את האסונות המתועדים בעצמו. הסרט עצמו לא מעמיק במיוחד לתוך הדמות, ונשאר בתחומי הסאטירה האפלה, אבל הופעתו של ג'ילנהול מרימה את רמתו של הסרט ומוסיפה לו עומק ומשמעות. מבטו הריק, החיוך הקפוא, טון הדיבור הרך, עליז ונטול רגשות - ג'ילנהול ממצה כל טיפת קריפיות שאפשר לסחוט מפני הכלבלב שלו, ובמו ידיו (ומבטו) הופך את "חיית הלילה" ליצירה ראויה.
9. חניבעל
סיפור האהבה המתפתח בין וויל גרהאם המומחה הגאון ללכידת רוצחים סדרתיים ובין ד"ר חניבעל לקטר, פסיכיאטר ורוצח סדרתי וקניבל בסתר, הביא לנו את אחד הפסיכופטים הכריזמטיים שנראו על המסך הקטן. לקטר, בגילומו המופתי של מאדס מיקלסן הוא דמות כובשת שגורמת לצופה להתאהב בה ולרצות בטובתה. אבל מי שלראשו אנחנו נכנסים הוא דווקא גרהאם, בעל היכולת המופלאה (כמעט על טבעית) להיכנס לראשם של רוצחים. ככל שגראהם צולל לתוך נפשם של הפסיכופתים, הוא מתחיל להיגרר לצד האפל עד שהופך בעצמו לאחד מהם.
8. בייטס מוטל
סדרת המתח הקאמפית שמתחקה אחר נעוריו של נורמן בייטס (מהסרט "פסיכו") מתיימרת להסביר את התהליכים שהפכו אותו לרוצח ששומר את הגופה של אמא שלו במרתף. אנחנו יודעים שנורמן הקטן יהפוך לרוצח, והידיעה הזאת מטווה את הדרך בה אנחנו מפרשים את העלילה. נורמן גם מתחיל להיות מעורב בהתרחשויות חשודות, אבל הנבל האמיתי בסדרה היא האם המתעללת, שלפי המסורת הפרוידיאנית יצרה את המפלצת (למרות שאין כל ביסוס מחקרי להנחה הזאת). הסדרה משתמשת בעוד קלישאה פסיכולוגית מפוקפקת (סוג של ספוילר), כשנורמן לא זוכר את התפרצויותיו הרצחניות ומשליך את המעשים על אמו. כמו בטיפול פסיכולוגי לא מוצלח, אנחנו רק מאשימים את ההורים, ומרוב הסברים ופרשנויות, בסוף גם לא באמת לומדים להכיר את עצמנו.
7. תפוז מכאני
הסרט מסופר מנקודת מבטו של הצעיר האלים וחובב המוזיקה הקלאסית אלכס, אבל המהלך נועד בעיקר לקשר את האלימות והתרבות הגבוהה, ולתקשר את התהליך הרגשי והמוטיבציוני שהוא עובר במהלך טיפולי ההמרה שלו (המרה מנטיות אלימות, לא מנטיות הומוסקסואליות). היינו מבינים יותר לליבו של אלכס, אם סטנלי קובריק הבמאי היה מחליט להעניק לו לב, אבל זה לא קרה. במקום זה קיבלנו סאטירה חריפה שנחקקת בזיכרון, ומבטו המצמית של מלקולם מקדואל נצרב בתודעה כאחד הדימויים האייקונים והמטרידים בתולדות הקולנוע.
6. אמריקן פסיכו
סרט נוסף בו הגיבור הרצחני מלווה אותנו בקולו ומשתף את הגיגיו, כשהפעם נעשה ניסיון אמיתי להבין את המנגנון שמפעיל את המכונה הפסיכוטית. אנחנו אומרים "מכונה" כי זאת אולי ההגדרה המדויקת ביותר לדמותו של פטריק בייטמן, שמעיד על עצמו כקליפה ריקה, מסכה מושלמת של הצלחה שמתחתיה מסתתרת רק תשוקה אלימה. גם אם בסיום הסרט לא ברור אם רציחותיו אכן התרחשו או שהיו פרי דמיונו, כריסטיאן בייל הצליח לבנות דמות שמביעה בצורה מושלמת את הריקבון היאפי, עם פסאדה קרה ויומרנית שלא תימחק ממחשבותיכם זמן רב. אבל למרות תצוגת המשחק המופתית, הכתיבה האירונית של זרם התודעה שלו מכוונת ליצירת סאטירה פרועה על החברה המודרנית, ולא להבנה אמיתית של הסערה שמתחוללת בנפשו. זאת הבעיה ביצירת סרט על אדם שליבו ריק. גם כשצוללים עמוק פנימה, מגלים רק עוד ועוד ריקנות.
5. את
שילוב מתוחכם של "דקסטר" ו"אחת שיודעת". הסדרה "את" (You) נכנסת למוחו של רוצח וסטוקר אובססיבי, אבל עושה זאת בקלילות השנונה של סדרת נעורים עוקצנית. דן האמפרי (סליחה, פן בדג'לי) גויס כדי לגלם שוב את דמותו של החנון חובב הספרים שעוקב בקריפיות אחת מלכת הכיתה הבלונדינית, רק שהפעם הסאבטקסט הפסיכוטי עולה לפני השטח ונחשף במערומיו המטרידים. ג'ו, צעיר בעל חנות ספרים שמתאהב בסופרת צעירה ומנסה לגרום לה להתאהב בו בחזרה בעזרת טקטיקות שלא היו מביישות את האגפים הסודיים של המוסד. ג'ו מלווה אותנו עם קריינות עוכרת שלווה מצד אחד, אך שנונה ומתחכמת מצד שני, ומשלב מעקב פלילי עם אבחנות חברתיות חדות. הקריינות יוצרת פער בין ג'ו הציבורי, אותו בק (מושא האובססיה) מכירה, לבין מה שמתרחש אצלו במחשבות ובחדרי חדרים. המהלך הזה, הזיגזג החכם בין המחזר הנורמלי והמטרידן האובססיבי, הופכת עלילת מתח פשוטה למדי ליצירה סוחפת וטורדת מנוחה.
4. פסיכו
יצירת המופת של אלפרד היצ'קוק עוברת בין גיבורות וגיבורים שונים, כשרוב הסרט הרוצח עם תסביכי האם נורמן בייטס נשאר בתפקיד האיום החיצוני. עם זאת, לאחר סצנת הרצח המפורסמת במקלחת, הסרט עוצר ומקדיש דווקא לנורמן רגע של אמפתיה. בסצנה ארוכה ושקטה, הוא מנקה את חדר המקלחת מדם, ואנחנו עוקבים אחריו בסבלנות מדטטיבית, נשטפים יחד איתו מהזוועות שראינו לפני רגע קט. זאת סצנה יפהפייה, עמוקה וחזקה, שלרגע קט מעמידה אותנו ואת הרוצח הפסיכופת בהזדהות מוחלטת, נטולת מילים ונקייה כמו אריחי הקרמיקה הבוהקים מלובן לאחר השטיפה.
3. דקסטר
ה-סדרה שהכניסה אותנו לתוך מוחו של רוצח פסיכופת. הכניסה למוחו של דקסטר היא ברורה וישירה, קולו מלווה אותנו במונולוג בלתי נפסק לאורך כל הסדרה, זאת המטרה העיקרית של הסדרה וגם מעלתה הגדולה ביותר. ההזדהות מתחילה עוד בשיר הפתיחה המעולה, שבמיומנות קולנועית עילאית הופך התארגנות בוקר תמימה לחגיגת אלימות עצורה, אובססיבית ונוטפת דם (מטאפורי וממשי). הניסיון לייחד את דקסטר כרוצח סדרתי "טוב" הוא בעייתי, אבל עוזר לשווק אותו לצופים. הסדרה מעמיקה להסברים פסיכולוגיים קלושים למדי על הפיכתו לפסיכופת, וגם עלילות המתח לאורך העונות סבלו ממידה בעייתית של מופרכות. אבל למרות נקודות החולשה הללו, הסדרה מצליחה במשימתה העיקרית וגורמת לנו להבין, להזדהות וכנגד כל הסיכויים אפילו לאהוב את דקסטר.
2. נהג מונית
על פניו מדובר בסיפור על אדם בודד שלוקח את החוק לידיו, אבל ככל שנפרשת העלילה, אנחנו מבינים שטרוויס ביקל אינו סתם תימהוני אלים מעט אך שוחר טוב, אלא פסיכופת אובססיבי שרק במזל בחר בקורבן ראוי יחסית (סרסור של קטינה המנוצלת בתעשיית הזנות). הסרט מסתיים כשביקל מוכתר כגיבור עממי, ובכך מושלם המהלך המבריק של הסרט. אנחנו צוללים כל כך עמוק למוחו של פסיכופת אלים, ועושים זאת עם כל כך הרבה רגישות ואמפתיה, עד שההזדהות עמו הופכת מוחלטת, עד כדי כך שהיא מצדיקה את מעשיו האלימים. אפשר להתווכח אם ביקל הוא אכן רוצח פסיכופת, או סתם איש משוגע שרוצח אנשים מדי פעם, אבל עצם ההבחנה המוזרה בין השניים מדגימה את טשטוש הגבולות העמוק שבבסיס היצירה. כדי להבין לעומק רוצח, אסור להתייחס אליו כאל "רוצח", וכך גם הנקודות הקיצוניות ביותר של האנושות הופכות למשהו קרוב, מוכר ונוגע ללב.
1. הסופרנוס
כשחושבים על זה, אחד המוקדים העיקריים של יצירת המופת הגדולה בתולדות הטלוויזיה הוא בדיוק זה - לצלול למוחו של רוצח פסיכופת, להבין אותו, להזדהות איתו ולהתאהב בו באמת. המהלך המרכזי של "הסופרנוס" הוא הפוך מזה של "דקסטר". אם דקסטר מצהיר על עצמו בפתיחה כרוצח פסיכופת ולאורך העונות הולכת ונחשפת האנושיות שלו, טוני סופרנו מציג את עצמו בפתיחה כמאפיונר עם לב רך, שסובל מהתקפי פאניקה בעקבות "עבודתו", אוהב תינוקות ובעלי חיים. כמו ד"ר מלפי, אנחנו נשבים בקסמו, רואים בו ילד קטן או בריון לחלופין, כועסים עליו, נמשכים, נרתעים ומתאהבים שוב מחדש.
בסיום הסדרה, מלפי מגיעה להבנה ששומטת את השטיח מתחת לכל מה שקרה קודם לכן - הטיפול כולו היה משחק, טוני שיחק בה ובנו כל הזמן הזה. הוא מקסים ומעורר אמפתיה כי זאת דרכו לקשור אליו אנשים, הוא אוהב יצורים חסרי ישע כי הרגש היחידי שזמין לו מסתכם בסנטימנטליות שטחית. הוא לא יכול באמת לאהוב בני אדם אחרים, לא באמת אכפת לו מאף אחד בעולם, כולם כלים בלוח השחמט שלו. הטיפול הוא סתם עוד פשע שהוא מבצע, השוד המושלם. איך הופכים מפלצת לבן אדם? לא צריך להסתיר את המעשים הרעים, הם בכלל לא העניין. כל מה שצריך זה לגרום לנו לראות שיש עמוק בפנים נשמה אנושית, בנאדם. גם אם במקרה של פסיכופטים אמתיים, האנושיות הזאת היא רק הצגה.