29. פוקהונטס
למרות מסרים בעייתיים ועלילה לא סוחפת, השירים המעולים (במיוחד "צבעי הרוח") שומרים לסרט מקום של כבוד ברשימה.
28. חתולים בצמרת
סרט כמעט חתרני שאיכשהו הגיוני שנעשה ב-1970: הילדים של אז קיבלו מדיסני את המסר שחתול בית זה אולי נחמד, אבל חתול רחוב איז דה שיט. תומאס אומאלי (שם מלא: אברהם דלייזי ג'פרסון פקייזי תומאס אומאלי) הוא אולי הדמות הראשונה בהיסטוריה של דיסני שאפשר היה להצמיד לה התואר קוּל, ליהוק קלאסי לברוס וויליס (רק שהוא היה בן 14, אז דיסני הסתפקו בקולו של פיל האריס). לא סרט מושלם, אבל איזה חתול.
27. הנסיכה והצפרדע
אפשר להבין איפה "הנסיכה והצפרדע" נכשל - דיסני היו חייבים שתהיה להם נסיכה אפרו-אמריקאית, וכל האמצעים היו כשרים. התוצאה היא סרט מהונדס שנראה על פניו כמעט חסר נשמה, והרתיע את קהל הצופים כשיצא לראשונה. אבל מתחת למעטה המוקפד והשירים הלא-מספיק-זכירים מתחבאת פנינה, באמת שכן. יש לו פלטת צבעים נהדרת שגורמת לביצות לואיזיאנה לזרוח מרוב חיים והומור, יש בו נבל שיפלוש לכם לסיוטים ולא יתפנה מהם, ולפחות דמות משנה אחת שראויה לספין-אוף. לוטי, חיימשלנו. אם כל אלה לא מקנה לך מעמד של קלאסיקה בפנתאון דיסני - מה כן?
26. פלונטר
פלונטר אמנם מבוסס על מעשייה ישנה של האחים גרים, אבל הוא חלק מהגל הפמיניסטי החדש יחסית של דיסני. הוא מתאר את עלילותיה של רפונזל – נערה שכל חייה הייתה תקועה במגדל בטענה שלא תצליח להתמודד עם העולם הקשוח שבחוץ, ולבסוף חומקת ממנו בזכות שיער מושלם ובעזרת פלין ריידר, פושע נמלט וצ'ארמר אמיתי. במהלך המסע רפונזל מבינה שאין דבר שיכול לעצור אותה, מגלה שזורם בה דם מלכותי, מצילה את אהובה ממוות ודאי, עוברת מייקאובר מפתיע ומוכיחה שברונטיות עם קארה נהנות הרבה יותר. לא ברור איך ההייפ סביב "לשבור את הקרח" פסח עליו, אבל אם עדיין לא צפיתם - אסור לוותר.
25. הגיבן מנוטרדאם
האתגר היה עצום, רחוק מהטריטוריות הבטוחות של נסיכות יפהפיות וחיות מדברות: מעשייה גותית קודרת (על פי ספרו של ויקטור הוגו) שבמרכזה הגיבור הכי פחות אטרקטיבי שאפשר לדמיין – כולל המפלץ הפרוותי מ"מהיפה והחיה". הוא בעל מומים, מוזר ומתבודד, עגום ומדכא. אז איך זה שקוואזימודו הוא אחד מהגיבורים הכי יפים שהיו לדיסני אי פעם? זה כנראה הלב.
24. רובין הוד
אמנם נחשב לאחד מסרטי ה"סחלה" של דיסני, אבל השועל שם חתיך ושרמנטי, אז מה צריך יותר מזה? כן, אנחנו נמשכים לשועל, אנחנו כבר ב2019, תתגברו על זה.
23. הרקולס
הבמאים רון קלמטס וג'ון מוסקר הגיעו לסרט הזה אחרי ההצלחות הגדולות של "אלאדין" ו"בת הים הקטנה", וצריך לומר בכנות: "הרקולס" לא עומד בסטנדרט. הוא גם רחוק מקנה המידה המיתולוגי של המקור, ומסתפק במעשייה כיפית על גיבור-על בחצאית. נקודות זכות: דני דה ויטו, ג'יימס וודס (בתפקיד שיועד לג'ק ניקולסון, איזה פספוס) והעבודה הגרפית הייחודית של ג'ראלד סקארף – האיש שעבד על "החומה" של פינק פלויד.
22. דמבו
הסרט "דמבו" הביא לנו את אחת מסצינות ההזיה הכי זכורות בקולנוע (ראה ערך: פילים ורודים) אבל אם יש משהו שלקחנו מהסרט הזה מלבד טראומות וחרדות זה מסר חשוב מאוד: אל תהיה מניאק לשונה ממך כי אז הוא יהיה מצליח ומפורסם. ואם כבר דיברנו על חרדות שהסרט גרם, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה לילדים שיצפו בסרט הזה בגרסת הלייב אקשן.
21. הקיסר נפל על הראש
הרבה לפני שהומור מודע לעצמו שמתאים גם למבוגרים הפך לבילט-אין בסרטי אנימציה, "הקיסר נפל על הראש" הקדים את זמנו כבר בשנת 2000 התמימה. מעבר לעלילה המטורללת, הוא רצוף בגאגים היסטריים ומבריקים, שבירת קיר רביעי ולנצח ייזכר בתור אחד מסרטי דיסני שהכי פחות לוקחים את עצמם ברצינות. "דדפול" של דיסני, אם תרצו.
20. במבי
דמותו של במבי היא בעצם נסיכת דיסני. מדובר בנצר לשושלת מלכותית שמתייתם מהוריו, בדמות שלא רואים את תהליך ההתבגרות שלה על המסך אלא רק שומעים עליו בדיעבד, ובעיקר במישהו שמעוצב כדי למשוך אותנו, הצופים, למרות שבגדול הוא תינוקי מתוקי אבל לא מאוד כריזמטי. הסיבה ש"במבי" עדיין עובד כסרט נעוצה בכל האימה סביב הדמות הראשית. בשונה מסרטי דיסני האחרים, במבי הוא כמעט סרט אקשן, מערבון אפילו. יש בו גיבור שגדל בנסיבות טראגיות (זוכרים? אמא, צייד, רובה... גוד טיימז) עם אב נעדר שהופך בעל כורחו - אבל גם לגמרי בכורחו, אחרי שהוכיח את עצמו כראוי ביותר - למגן הנאמן של היער. זוהי בו זמנית עלילה יוצאת דופן להפליא וגם הסיפור הכי שחוק ששמעתם, והשילוב המעורער הזה עובד.
19. היפהפייה והיחפן
כל מה שאנחנו זוכרים מהיפהפייה והיחפן היא סצנה אחת בה הילד הרע ובת השכן היפה אוכלים יחד ספגטי עם כדורי בשר, ואתם יודעים שזה לגמרי מספיק כדי לשמור לו מקום של כבוד ברשימה. מי היה מאמין שאפשר ליצור כל כך הרבה זיכרונות ילדות עם כלב, כלבה וקערת פסטה.
18. פנטזיה
זה היה סרטו השלישי של וולט דיסני – והפרויקט השאפתני ביותר שלו: סרט אנימציה באורך מלא שאין בו עלילה ויש בו רק מוזיקה קלאסית. התוצאה היא לא רק אחד הסרטים הייחודיים בתולדות הז'אנר, אלא יצירת מופת של ממש שרק הזיכרון דרדר אותה במורד הרשימה הזו. צפו שוב ותיווכחו: "פנטזיה" היא יצירה קלאסית בדיוק כמו הכוכבת המוזיקלית שלה.
17. מואנה
עם גיבורה בגיל העשרה שהפרטנר שלה הוא חצי-אל, "מואנה" היתה משוחררת משמאלץ נסיכות רומנטי ופנויה לספר סיפור העצמה מקסים על ילדה שמצילה את פולינזיה בעזרת דוויין ג'ונסון ושירים של לין מנואל מירנדה. זה לא יכול היה להיכשל.
16. לילו וסטיץ'
אחרי שנים של נסיכות ועלמות במצוקה, "לילו וסטיץ'" הציב במרכזו צמד גיבורות "אמיתיות" - האחיות לילו ונאני, יתומות מהוואי שאיבדו את הוריהן בתאונת דרכים ונאלצות להתמודד עם המציאות הקשה. בשמי סרטי דיסני המושלמים למדי, "לילו וסטיץ'" מספק ייצוג מרגש למשפחה לא קונבנציונלית, המורכבת מכוכבות שאינן לבנות או גבעוליות - ועם זאת יפות ומרגשות בהרבה - שהכינו את הקרקע לסרטים כמו "מואנה". אפילו אימוצו של סטיץ', "כלב קצת משוגע" שהוא בעצם חייזר מסוכן במנוסה, הצליח להעביר מסר נוגה של קבלת השונה, ואם בסוף הסרט לא שקלתם לקעקע את המילה "אוהנה" ("אוהנה זה משפחה, ומשפחה זה אומר שאף אחד לא נשאר מאחור, או נשכח") - אין לכם באמת לב.
15. ראלף ההורס
מעטים סרטי ההנפשה הממוחשבת שהצליחו להשתחל לרשימה הזאת, אך עם כל הכבוד ל"לשבור את הקרח" או "מואנה" - זה דווקא "ראלף ההורס" שזורח מבין כולם בייחודיותו בשמי דיסני הנוסחתיים. לא במקרה הוא כבש את לב הצופים והמבקרים - "ראלף" הוא מעין גילגול מעודכן טכנולוגית של "צעצוע של סיפור", שהזכיר לנו שלפעמים לא צריך יותר מסיפור כתוב היטב על חברות אמת בשביל להמיס לנו את הלב (או לגרום לנו להתגלגל מצחוק). בין אם בזכות ראלף, שמאס בתדמית הנבל שהוכתבה לו וחולם להפוך לגיבור, או בזכות ונלופי, נהגת המירוצים הקטנה שמוכיחה שהגודל לא קובע - דיסני לימדה ילדים קטנים (ואולי כמה מבוגרים) שלכל אחד יש מקום בעולם, כמו גם זכות לקבוע מי הוא רוצה להיות בתוכו, ועל הדרך סיפקה עולם ויזואלי מרהיב ונוסטלגי, שעשה לנו חשק להוציא את ה-SEGA מהבוידעם ולשרוף סופ"ש שלם על משחקי סוניק וסופר מריו.
14. סינדרלה
כמה שקשה להגן היום על הערכים של אגדת לכלוכית, ככה קשה להתכחש לאפקט הרגשי המאוד מסוים של "סינדרלה". גילטי פלז'ר זה כנראה צירוף המילים הכי מדויק: אנחנו בזים לזה, אבל מה לעשות שאנחנו גם קצת נמסים מזה.
13. על כלבים וגנבים
שני דברים לא תיקחו מהסרט הזה בחיים: את העיצוב, שהוא בלי שום הגזמה מהפסגות של הסיקסטיז (זה לא סרט מושלם, אבל זה סרט עם כל כך הרבה סטייל); ואת קרואלה דה ויל, שהיא טכנית אמנם לא מכשפת דיסני, אבל אין מכשפת דיסני מוצלחת ממנה.
12. פיטר פן
כל כך הרבה עיבודים קולנועיים נעשו עד היום לספרו של ג'יימס מתיו ברי, אבל התשובה לשאלה "איך נראים פיטר פן וטינקר בל וקפטן הוק" הייתה ונשארה "כמו בסרט של דיסני". די מדהים בשביל דמויות שעוצבו ב-1953.
11. שלגיה
היום הוא נראה איטי מאוד ובוודאי מיושן בכל היבט אפשרי, אבל האנימציה – בדגש על עיצוב דמויות הגמדים - כל כך נפלאה שהיא מסבירה למה הסרט המצויר הראשון באורך מלא לא היה גם האחרון. פשוט אי אפשר להתווכח עם קסם כזה.
10. מולאן
כמו מולאן שמרדה במסורת הגיוס לגברים בלבד של צבא הקיסר, כך "מולאן" שברה את קונספציית "הנסיכה כעלמה במצוקה" של דיסני. זה עבד; הסרט, שבמרכזו נערה שמתחזה לגבר כדי להצטרף לצבא הסיני הלוחם בפלישת ההונים, הוא מפגש אמנותי מוצלח בין מזרח ומערב, בתוספת אדי מרפי כאחד מהסייד-קיקס המוצלחים שידעו סרטי דיסני. נסיכה פמיניסטית חלוצית? זה ברור. היום מולאן כבר מוכתרת גם כנסיכה הקווירית הראשונה.
9. ספר הג'ונגל
מוזיקלית - זה הסרט הכי טוב של דיסני אי פעם, כנראה כולל העתיד. דמויות משנה – נאתגר אתכם לשלוף נבחרת רצינית יותר מאשר בגירה, בלו, קא, שירחן, האטי ולואי. נכון שדווקא בישורת האחרונה של "ספר הג'ונגל" יש משהו קצת לא נעים – מין מסר לא מאוד מובלע של סגרגציה (הפרדה גזעית), גם אם של מינים ולא של גזעים – אבל סרטו של וולפגנג רייתרמן הוא אחת מעבודות האנימציה הגדולות בכל הזמנים. רבאק, שרים בזה את The Bare Necessities, מי בכלל יכול על זה?
8. עליסה בארץ הפלאות
ברגע הראשון, ב-1951, זה היה כישלון מסחרי וביקורתי. זה לקח 20 שנים בדיוק עד שהעיבוד הפסיכדלי למופת הנונסנס של לואיס קרול זכה לחסד מאוחר, הפך את החתול צ'שייר הסגול למזוהה עם היצירה לא פחות מזה שאייר ג'ון טניאל והוכתר כקאלט. בצדק.
7. פינוקיו
הבה נצטט מתוך "מפגשים מהסוג השלישי" (שמסתיים במחווה מוזיקלית ל-"When You Wish Upon a Star" מתוך "פינוקיו"): "אוקיי, בואו נערוך הצבעה הוגנת. מחר בערב אפשר ללכת למיני גולף, שזה הרבה עמידה בתורים ודחיפות, וכנראה תוצאה אפס. או שאנחנו יכולים ללכת לראות את 'פינוקיו', שזה הרבה חיות פרוותיות וקסם, ולכולכם יהיה נפלא. בסדר? אז עכשיו בואו נצביע".
6. היפה והחיה
במובנים רבים, "היפה והחיה" הכתיב את הלך הרוח של דיסני משנות ה-90 והלאה. הוא עצוב ומפחיד במקומות הנכונים, אבל גם מלא תקווה ואור. הוא צורף את תנאי הפתיחה הנוראיים שלו - את הטירה המוזנחת, את העוני הקרתני של בל, את האלימות העצורה של החיה (והאלימות הגלויה של גסטון) - ומצליח להפוך אותם לסיפור סוחף על גאולה. ובעיקר, אל תתנו לאף אחד לבלבל לכם את המוח: הוא לא סיפור אהבה, הוא סיפור חניכה. בל עושה לחיה מהלך מקביל ומשלים לתסמונת שטוקהולם: היא מאלפת והופכת אותו חזרה לבן תרבות, היא מקרבת אותו אל האור וגורמת לו להבין את חומרת מעשיו, גם אם בסוף הוא לא ממש מביע עליהם חרטה.
שכחו מהגרסה הדלוחה והריקנית מ-2017 שניסתה לשכנע אתכם שיש פה סיפור אהבה שוויוני - זה פשוט לא זה. מה שהסרט מ-1991 מיטיב לתאר זו מערכת יחסים לא ריאליסטית בין מורה, תלמיד ואולם נשפים שאפשר רק לחלום עליו. ונוסף על כל אלה, ב"היפה והחיה" מופיעות כמה מדמויות המשנה הכי טובות בתולדות האולפן (בראשן לה-פו ולומייר), הנאמברים שבו גורמים לנאמברים ב"מואנה" להחוויר, יש בו את אחת השמלות הכי זכורות בקולנוע והוא קסום ומקסים היום כמו שהיה בשנת צאתו. אולי אפילו טוב יותר.
5. היפהפייה הנרדמת
ב-29 לינואר, 1959, רגע לפני שהמסך ירד על שנות החמישים המתקתקות והכל-אמריקאיות, הגיעה היפהפייה הנרדמת וחתמה אותן בנשיקה. מבחינה ויזואלית, מדובר בטור דה פורס של נבחרת האמנים של דיסני, שיצרו אסתטיקה מדיאבלית מדויקת ומלאת רפרנסים לחובבי תולדות האמנות. מגובה ביצירה המוזיקלית האייקונית של צ'ייקובסקי ובאורורה, נסיכת דיסני היפה ביותר, התקבל סרט שכל ילדה רוצה לראות בריפיט. אמנם ב-2019 הוא בחיים לא היה עובר (הגיבורה מנמנמת רק כדי שגבר יבוא להעיר אותה? פחחח), אבל מי יכולה לעמוד בפני סצנת הוואלס ושמלת התכלת שמתחלפת לוורודה?
4. לשבור את הקרח
עם כל הכבוד לגל סרטי הנסיכות הפמיניסטיות שדיסני משווקת בשנים האחרונות, תופעה כמו אלזה ואנה טרם ראינו: שתי נסיכות שחותרות תחת כל כללי הז'אנר, ועדיין מצאו את דרכן ללב הצופות הקטנטנות. אנה שלמדה שהאהבה האמיתית אינה סיפור מהאגדות ושהנסיך על הסוס הלבן הוא לפעמים סתם דוש עם שריון מזהב, ואלזה שהראתה שנסיכה לא חייבת להיות ענוגה וחייכנית, היא יכולה להיות חזקה, דעתנית, ואפילו קצת זועפת (וחסר למי שיגיד לה, "למה את לא מחייכת").
"לשבור את הקרח" ריסק את אגדת הנסיכות הקלאסית של דיסני, והפך אותה לסיפור על שתי אחיות שדואגות אחת לשנייה, במקום אותו סיפור נושן על נשים שצריכות גבר שישלים אותן ויעשה אותן מאושרות. מעבר לשירים הנפלאים (כולל הלהיט הכי גדול של דיסני בשנים האחרונות - "Let It Go") ולעלילה החתרנית, ההצלחה המטאורית של הסרט הפכה אותו מיצירה מעניינת לנקודת מפנה היסטורית: הרגע שבו כל הילדות הקטנות בעולם התאבססו על שתי נסיכות יפהפיות, שלשם שינוי אינן עלמות במצוקה אלא נשים חזקות ועצמאיות המעבירות מסר פמיניסטי, מעצים ולמרות מכונת השיווק האגרסיבית, גם כזה שמקדש אינדיבידואליזם ונאמנות לעצמך.
3. בת הים הקטנה
הכוח הגדול של בת הים הקטנה טמון כנראה בכמה מהדמויות האייקוניות שהסרט הביא אל חיינו: אורסולה המכשפה האולטימטיבית, פלאונדר הדגיגון המתוק, סבסטיאן הסרטן הקשוח אך טוב הלב וכמובן אריאל, נסיכת דיסני הג'ינג'ית הראשונה. חוץ מזה יש בו את כל מה שאפשר לבקש - רומנטיקה, התחזות, יחסים סבוכים בתוך המשפחה, פסקול מעולה (בכיכובה של שלומית אהרון בדיבוב לעברית) והומור של שחפים, עם סוף חמוץ-מתוק שגרם לכולנו להזיל דמעה. דרמבלבוס, מישהו?
2. מלך האריות
הקלאסיקה הכי מצליחה, זכורה ואיכותית של דיסני, וסרט האנימציה המסורתית (לא ממוחשבת) הכי מכניס אי פעם. הסרט שהגדיר את תור הזהב המחודש של דיסני, והפך לזיכרון התרבותי המשמעותי של ילדי שנות התשעים. אבל מעבר לחשיבותו ההיסטורית, "מלך האריות" לקח סיפור על חיות הסוואנה, והפך אותו לסרט הילדים הכי אנושי ומרגש שיכול להיות, יש שיאמרו אפילו רגשי וקודר מדי.
"מלך האריות" מבוסס על "המלט" של שייקספיר, וככזה הוא מציג מוות של אב, רציחות בתוך המשפחה ואפילו את הגרסה הנאיבית של "להיות או לא להיות" (הדילמה של סימבה, האם להישאר ב"האקונה מטטה" עם טימון ופומבה או לחזור לכבוש את הממלכה). התמות האפלות הגיעו לשיא בסצנת המוות הבלתי נשכחת של מופאסה ובממלכה הרקובה של סקאר, אבל "מלך האריות" הפליא גם ברגעי הצחוק עם שתיים מהדמויות האהובות של דיסני (טימון ופומבה), ועם סיפור האהבה של סימבה ונלה (בלי נשיקות שיביכו את הבנים הקטנים) – היסודות המרכזיים של הקיום האנושי בסיפור ילדים חמוץ-מתוק על גור האריות שהפך למלך.
1. אלאדין
מה אנחנו רוצים מסרט אנימציה של דיסני? שיהיה סוחף, שיהיה מצחיק, שירגש באמת - ושיפגין מספיק מודעות עצמית כדי לפרק כל התנגדות שעולה בנו. מה שמדהים ב"אלאדין" זה שהוא סימן וי על כל אחד מארבעת הפרמטרים, ועשה את זה בשנת 1992, יותר מעשור לפני גל סרטי האנימציה המודעים לעצמם. "אלאדין" הוא הסרט הכי פרוע שיכול היה ללכת תחת המותג הממסדי של דיסני.
הבחירה באלתורים של רובין וויליאמס כבסיס לדמות הג'יני היא לבדה אנטי-דיסנית (ובכלל אנטי-תאגידית, הרי מה תאגידים מחפשים אם לא שליטה), אבל זאת רוחו של "אלאדין": סרט מהניינטיז שהתנהג כאילו זאת כבר המאה ה-21 ואף אחד לא רוצה לראות יותר סרטי נסיכות סטנדרטיים. התוצאה היא איזון מושלם. סרט עם שלד עלילתי חזק, אקשן נהדר, בד-גאי בלתי נשכח, בדיחות אדירות בכל משלב אפשרי - ואולי מעל לכל, התחושה הזאת שהיוצרים והצופים הם שותפים מלאים לבדיחה הפנימית "נו, דיסני האלה עם השטיקים שלהם".
השתתפו בהכנת הכתבה: תומר קמרלינג, ניב שטנדל, עדן יואל, נעמה ברקן, אלה בן ארי, נגה זילבר, שרון טמיר, חן פרורדין, קרן מינביץ', איתי גל, צליל הופמן ואיתמר רונאל.