לכבוד ליל כל הקדושים: הרגעים הכי מפחידים בקולנוע הישראלי

האגדה שכתבה משטרת ישראל | "מי מפחד מהזאב הרע" (2013)

"מי מפחד מהזאב הרע" הרעיד את אמות הסיפים של קהילת שוחרי הקולנוע הישראלית; לא אלה שמפנטזים על פסטיבל קאן והאוסקרים, אלא אלה שרוצים לראות קולנוע ז'אנרי, מבדר, מדמם ומגוון ככל העמים. וכפרה, הסרט הזה מדמם מספיק בשביל תעשייה שלמה: ציפורניים נתלשות, ראשים נערפים, צווארים משוספים. בסרטם של אהרון קשלס ונבות פפושדו זורם מספיק דם כדי לפצות על כל סרטי האימה שלא הופקו בארץ עד אז. אבל הסצנה הנבחרת מאוד פשוטה: מדובר בקלוז-אפ על איש שיושב ומדבר. האיש הוא גידי (צחי גראד), אב שבתו נרצחה באכזריות בידי פדופיל סדרתי, שלוקח את החוק לידיים וחוטף את דרור, החשוד העיקרי במעשי הרצח, במטרה לענות אותו ולקבל תשובות לכמה שאלות שמעסיקות אותו לאחרונה (למשל, איפה קבור הראש של בתו הקטנה). 

אבל לפני כל העינויים היפהפיים האלו, גידי מחליט לספר לו סיפור – סיפורו של זאב רע אחד, ושל הילדות הקטנות שהיו לו לקורבן. גידי מתאר בפירוט בלתי נסלח את כל מה שה"זאב" עשה לקורבנותיו הצעירות – מעשים אכזריים כל כך שאי אפשר להעלותם על הכתב. זהו טקסט מחליא וקשה, שהיה יכול להפוך לפורנוגרפי מצד אחד או לקאמפי מצד שני, אבל בפיו של צחי גראד, המונולוג הזה הוא רגע זוהר של קולנוע – רגע אלים שלא נוזלת בו טיפת דם אחת ואכזרי בלי שאף דמות בו תזוז מטר. העובדה שבאיזשהו שלב הוא מתחיל להצחיק היא רק בונוס. שנתיים אחרי שהסרט הזה יצא, צחי גראד בא לסניף ארומה שעבדתי בו בזמנו והכתיב לי בקול הבס העמוק שלו את הזמנתו. אמרתי לו שהוא מככב בסיוטים שלי מאז "הזאב הרע". הוא הודה לי והניח מטבע בכוס הטיפים. הסצנה הזאת נמצאת בראש הרשימה לא רק בגלל שאני חייב לו על הטיפ הזה; הוא נמצא כאן בגלל שצחי גראד הוא איש שיכול להפוך גם הזמנת סנדוויץ' חביתה לאירוע עוכר שלווה. המונולוג מ"הזאב הרע" קטן עליו. ובסיוטים שלי נותר לו – ולסרט כולו – מקום של כבוד.

לא לבד בבסיס | "מסווג חריג" (2015)

אין הרבה סרטי אימה ישראליים פר-אקסלנס. ייתכן שהמציאות היומיומית מפחידה מספיק עבור הישראלי הממוצע; למדנו לחיות לצד אזעקות, פיגועים ומלחמות, אז למה שנרצה גם באולם הקולנוע להיות כל כך מפוחדים מתוכן שנעשה בשפה שלנו? מצד שני – מי שגדל במציאות שבה קווי אוטובוס מסוימים יכולים לעורר חרדה מפתח עור פיל מסוים, ולומד גם לצחוק בפניו של הפחד. זהו "מסווג חריג" – קומדיית אימה צה"לית על מתן, חנון ג'ובניק קלאסי שמאבטח בסיס נטוש עם עוד שלושה חיילים שנחושים להפוך אותו לגבר. מההתחלה אנחנו מבינים שזה לא סתם עוד בסיס צה"לי שמדיף ניחוח ייאוש וחמין, אבל הרגע בו אנחנו באמת מתחילים להיחרד הוא כששלושת הגברברים נוסעים הרחק מהבסיס, ומשאירים אותו לבדו – לכאורה. מתן מגלה שגם כשחבריו לבסיס הלכו, עדיין משוטטת בו דמות מסתורית אחת, שבאה להטריל אותו. הוא מנסה להתחמש נגדה במצקת, מה שלא עוזר, כמובן, אז הוא בורח לבונקר – שם הוא מחליק בשלולית דם ורואה לנגד עיניו שלד של חיה כלשהי. בזכות הבימוי החכם של בועז ארמוני, זה מחריד; בזכות תצוגת המשחק הווירטואוזית של איתי זבולוני (שידוע יותר בתור יניר האחמ"ש), זה מעורר הזדהות – וקורע מצחוק. כי זאת היא אימה ישראלית בתמצית שלה: היכולת לאזן בין פחד משתק לבדיחות שוברות על ג'ובניקים מ-8200.

הכלבים | "ואלס עם באשיר" (2008)

באפוס המלחמה הסוריאליסטי של ארי פולמן לא חסרים רגעים גרפיים שגרמו לצופים רבים להסיט בפחד את מבטם מהמסך. הפחד אינו המטרה, אלא רק אחת מהתוצאות של הצלילה לתהומות הטראומה והזיכרון ממלחמת לבנון הראשונה שפולמן עורך בסרטו. הצלילה הזאת כוללת כמה סצנות מוות בלתי נתפסות, אבל דווקא הסצנה הפותחת היא זאת שגרמה לי להבין שהסרט הזה אולי לא מתאים לבן ה-12 שהייתי כשהוא יצא: הכלבים ברחובות תל-אביב. פיהם נוטף ריר, עיניהם מלאות שנאה. 26 הכלבים האלה רודפים את בועז, חברו של פולמן, בסיוטיו. הם דוהרים לעבר משרדו, ודורשים מהבוס שלו: "או שאתה זורק לנו את הראש של בועז ריין, או שאנחנו אוכלים לך את כל הלקוחות". בועז מספר שכששירת בלבנון ניתנה לו המשימה לירות למוות בכלבי הכפרים בהם סייר, כדי שלא ינבחו עליו ועל חבריו לנשק, ויחשפו אותם. כעת, הם באו לנקום. זו פתיחה סוחפת ומטלטלת – כזאת שמפחידה את השועלים, ובכל זאת לא מרתיעה מספיק כדי שנבחר לא להמשיך לראות. וזה לא שהסרט נהיה קל יותר מאותו הרגע.

הפעם השלישית | "שש פעמים" (2013)

אזהרת טריגר תקיפה מינית

המבקר יאיר רוה אמר על "שש פעמים" שהסרט הזה מוכיח לנו ש"אסקימו לימון" מנקודת המבט של הבחורה הופך מקומדיית נעורים כיפית לסרט אימה מציאותי מדי. גילי, גיבורת "שש פעמים", נראית כמו מי שלמדה שכבה מתחתינו; הנבלים שמנצלים אותה לאורך הסרט נראים כמו הדוש החתיך שהיה משחק כדורגל בלי חולצה בהפסקה. הפעם השלישית שבה גילי מנוצלת בידי הנערים היא הרגע בו מובהר לנו שאין שום דבר סקסי במפגשים המיניים שלה עם השלישייה הזאת: גילי באה לארח להם לחברה בזמן שהם לכאורה לומדים למבחן.

מהר מאוד עומרי, המארח הנאה, מפעיל עליה רשת של מניפולציות ("זה לא בסדר מה שאת עושה. את מגרה") ולמעשה מאלץ אותה לבצע בו אקט מיני שהיא בפירוש לא הייתה מעוניינת לבצע ("רדי על ארבע", הוא אומר לה. "כמו זונה"), בעיקר לא כשחנוכה, חברו עב-הבשר, יושב בצד, מסתכל עליהם, ומצטרף. "שש פעמים" אינו באמת סרט אימה; הוא דרמה ריאליסטית על מנצלים ומנוצלים. אבל דווקא העובדה שאין בו איברים כרותים או רוצחים סדרתיים הופכת אותו למפחיד בדיוק כמו כל "שתיקת הכבשים" או "המנסרים מטקסס"; אנחנו לא מכירים את חניבעל לקטר, אבל רבות (ורבים) הכירו אנשים שהצליחו לגרום להם לעשות משהו כנגד רצונם, לטובתם האישית.

הטבח ביהודי הגליל | "אגדת חורבן" (2021)

"אגדת חורבן" (שמוקרן בקולנוע בימים אלו ממש), כמו רוב הסרטים בדירוג הזה, אינו סרט אימה, אבל זה לא אומר שהוא לא מפחיד. להפך – הוא לעיתים קרובות אפילו מעורר יראה. הסרט, שמציג את חורבן בית המקדש השני, מציג כמה רגעים די בלתי אפשריים של קרבות ענק והרס המוני, מהסוג שהקולנוע המקומי בדרך כלל לא יכול להרשות לעצמו. הסרט הוא למעשה אוסף של תמונות דוממות – קולנוע בלי החלק של ה"נוע". ובכל זאת, הרגע שבו הצבא הרומאי טובח ביהודי הגליל מצליח להטריד ולזעזע גם כרצף תמונות קפואות. זה לא נמשך הרבה זמן – ותודה לאל על כך, כי קשה לנשום במהלך הסיקוונס הזה. הדימויים של היהודים שנגררים על הקרקע בידי החיילים הרומים, מונפים על צלבים, נדקרים, תינוקות שנלקחים באכזריות מידי אימם, כשברקע הגנרל אספסיאנוס זועק "בלי רחמים! הטביעו אותם בדמם!" גורמים לאירוע מכונן בתולדות העם היהודי להיראות כמו סצנה מלחיצה במיוחד מ"משחקי הכס".